באשר לבקשתו של המשיב לבטל את צו המניעה הזמני, ציין בית-משפט קמא, כי זו נסמכת רק על העובדה שהועדה המקומית לתיכנון ובניה, לאחר הוצאת צו המניעה הזמני, דנה בהתנגדותו של המבקש למתן היתר למשיב לבצע את העבודות בחלק מן המקרקעין, והיא דחתה את היתנגדות המבקש וקבעה, כי היתנגדות המבקש הועלתה בחוסר תום לב בהיתחשב בעובדה שעוד קודם להגשת בקשתו של המשיב למתן היתר, אושר תשריט חלוקה מס' 5/2008, והתנגדותו של המבקש צריכה הייתה להשמע כנגד אישור התשריט, ולא כנגד הוצאת היתר המבוסס על אותו תשריט.
מטעם זה, הכלל הוא, שאין לבצע עבודת גידור או בנייה במקרקעין שהם מושאע מבלי שקיימת בעיניין זה הסכמה מפורשת של כל אחד ואחד מבעלי הזכויות במקרקעין אלה, וכל עוד לא בוצע פירוק שתוף במקרקעין, וזאת על-מנת שלא ליצור עובדה מוגמרת שעלולה ליצור הכבדה שעה שיתבצע פירוק השתוף במקרקעין.
...
בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בקריות (כב' השופטת פנינה לוקיץ) מיום 28.6.20, במסגרת ת"א 2236-10-17, לפיה נעתר בית-משפט קמא לבקשתו של המשיב מס' 3 (להלן: "המשיב"), צמצם את צו המניעה הזמני אשר ניתן ביום 11.10.17 ואיפשר למשיב להמשיך בבניית הבית על המגרש המסומן 9/2 (לפי הגדרת מומחה בית-המשפט, ביבאר מוהנא סלאמה), וזאת בתנאי שהמשיב יפקיד בקופת בית-המשפט את הסכום של 200,000 ₪.
סבורני אפוא שלא נפלה שגגה בעמדתו של בית-משפט קמא בפִסקה 10 של החלטתו מיום 28.6.20:
"אני מסכימה עם הנתבע כי בעת הזו נקודת האיזון הוסטה, וכי יש לתת יותר משקל לנזקים שנגרמים לנתבע 3 מעיכוב השלמת הבנייה על ידו לאחר שהשקיע כספים מרובים בתכנון הבית, הוצאת היתר הבנייה ויציקת היסודות".
בנסיבות מיוחדות אלה, שוכנעתי, שאין מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא שהורה לצמצם את צו המניעה שניתן ביום 11.10.17 ולאפשר למשיב את המשך בניית הבית שעל מגרש 9/2, כפי שזה הוגדר על ידי המומחה, וזאת בהתחשב בכך, שבית משפט קמא קבע, שעל המשיב להפקיד בקופת בית-המשפט את הסכום של 200,000 ₪ כמבטא את עלויות הריסת הבית במידת הצורך, ו/או חלק מן העלויות לרכישת המגרש על ידי המשיב על-מנת להותיר את הבית על כנו, וסכום זה אכן הופקד על ידי המשיב.
על-יסוד כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.
בהתייחס לפסקה מ"ג, אני מורה שהתיק יובא לעיוני ביום 8.9.20.