בקשה לצו מניעה זמני לחסימת מעבר כלים חקלאיים

בחלקת המגורים קיימת דרך בהתאם לתוכנית מתאר מאושרת (להלן: דרך 104"). דרך 104 עוברת בצידה של חלקת המגורים של הנתבעים ומגיעה לגבול החלקה החקלאית.

ביום 3.12.20 הגישו התובעים בקשה לצוו מניעה זמני במסגרתו יאסר על הנתבעים לחסום את דרך 104 וכן את המשכה של דרך 104 בתוך החלקה החקלאית.

כמו כן, לנתבעים שמורה הזכות לפעול בכל דרך חוקית שימצאו לנכון, על מנת להגן על זכויותיהן וזאת בהקשר לטענותיהם למעבר כלים כבדים בדרך 104.

...

אשר לטענה של הנתבעים בדבר צירוף צדדים שלישיים: הטענה נדחית.

על כן דרישה זו לגבי התיקון נדחית בזאת.

אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחליטה כדלקמן: אני מורה לנתבעים ו/או מי מטעמם ו/או מי משלוחיהם להימנע מביצוע כל פעולה או עבודה או חסימת דרך 104 הנמצאת בגוש 17112 כפי שהוכרה בתוכנית מתאר מאושרת ג/15608.

במקביל להגשת התביעה הוגשה בקשה לצוו מניעה זמני במעמד צד אחד נגד הנתבעים או מי מטעמם, אשר יאסור על הנתבעים לבצע כל עבודה, פעולה או דיספוזיציה מכל סוג שהוא בדרך המשמשת למעבר דרך חלקה 9 ("דרך המעבר").

נטען כי גם לאחר תיקון תואי הגבול המשיכו התובע ובניו לעבור בדרך המעבר כפי שנהגו לעבור לפני כן. בשנת 2002 החל מוחמד עלי להסדיר את הבנייה בחלקה 9, והגיש לועדה המחוזית לתיכנון ובנייה בקשה לאישור תוכנית ג/ 12965 – שינוי ייעוד מחקלאות למגורים ב' – צפון מערב ירכא.

בעקבות כך שלח לוטפי ביום 30.10.14, באמצעות בא כוחו, מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, ובו פנה לתובע ובניו בבקשה כי יסדירו בתוך שבעה ימים דרך מעבר חלופית, ודרש כי לאחר תקופה זו יימנעו משימוש בדרך המעבר, תוך שציין כי הוא "רואה עצמו חופשי לבצע כל פעולה בחלקה 9...". התובעים השיבו ללוטפי כי במשך שנים הם משתמשים בדרך המעבר ואין באפשרותם להמנע משימוש בה. התובעים דרשו את סילוק השלטים והמצלמות שהוצבו בדרך המעבר, ודרשו כי לוטפי יחדל מחסימת הדרך באופן המונע את הגישה לחלקה 14.

על רקע זה ביקש התובע מלוטפי אישור זמני לעבור דרך חלקה 9 לחלקה 14, על מנת להעביר חומרי ביניין לצורך בניית הבתים: "כי הוא (התובע, א"ק) טען שיש לו בחלקה 13 עוד 5 מטר. אלמנתו של הבעל בחלקה 13 רצתה לבנות קיר, הוא היתנגד, ניכנס לסכסוך, טען שיש לו 3 מטר בחלקה שלהם, הביאו מודד, התברר כי הקיר זה בדיוק בגבול, ובאותו יום הם מנעו ממנו להמשיך לעבור בחלקות שלהם, במיוחד במקום הזה. כשהוא עבר משם כי יש לו זכות מעבר ב- 12 ו- 13 וזה המעבר היחיד שהיה מוכשר ומעובד שיוכלו לעבור שם כלי רכב, ומשם הוא עבר, בנה את הבתים שלו, כשהוא הסתכסך איתם עשו קיר והוא לא יכול לעבור. הוא ביקש ממני טובה לעבור, על מנת שיסיים את הבנייה" (בעמוד 19 לפרוטוקול).

...

בנסיבות אלה אין מנוס מן המסקנה שההסכם שהתובע טען לקיומו אינו עולה כדי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, ולכן יש לדחות את תביעתו לסעד הצהרתי בדבר שינוי תוואי הגבול בין חלקה 9 לחלקה 14.

סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה בחלקה וקובע כי לתובע, ולמי שיבוא מכוחו, זיקת הנאה של זכות מעבר בדרך ברוחב של חמישה מטרים לכל אורך גבולה הדרומי של חלקה 9.

אני דוחה את תביעת התובע לצו הצהרתי בדבר תיקון תוואי הגבול שבין חלקה 9 לחלקה 14, ובנוסף אני דוחה גם את התביעה לצו הריסה של הקיר שהנתבעים בנו בתוואי הדרך המתוארת בתשריט תוכנית המתאר.

במסגרת הבקשה דנן, שנתמכה בתצהירו של ב"כ המבקש, עו"ד ענאן חמדאן, נטען כי סיבת המחדל לאי הגשת כתב ההגנה מקורה בהיסח דעת ובתום לב, כאשר לא ציין ב"כ המבקש ביומנו כי עליו להגיש כתב הגנה במועד שקבע לכך בית המשפט בתום הדיון שהתקיים בבקשה לצוו מניעה זמני ביום 13.6.16.

נטען, כי לתקלה זו התווספו נסיבות נוספות, לפיהן עברה אמו של ב"כ המבקש הגרה עמו ארוע מוחי ביום 14.6.16 ונשארה בטיפול נמרץ עד שהלכה לעולמה ביום 21.8.16, קרי בתקופה החופפת למועד שהיה על ב"כ המבקש להגיש כתב הגנה לתיק ועד לפטירתה במועד הסמוך למועד מתן פסה"ד בהיעדר הגנה.

בעניינינו- למבקש לא תיצמח כל תועלת מביטול פסה"ד, משום שהכלים החקלאיים כבר נמכרו כאמור לצד שלישי- מר מיכה מאיר, שהנו המכונאי של המשיבים, בתמורה, וזאת ביום 26.8.16, קרי- 3 ימים לפני הגשת הבקשה לביטול פסה"ד. על האמור יש להוסיף, כי אף הטענה המועלית כיום בדבר הפיקטיביות של עסקת מכר זו, מלבד היותה על-פי הנטען מהוה ביזיון של החלטות בית המשפט המורות על עיכוב ביצוע פסק הדין וכל דיספוזיציה בנכס, לא הוכחה ולו בראשית ראיה במסגרת הבקשה שבפניי לאחר שהעד שאת זמונו התבקש לא התייצב לדיון ולא היתקיים בבקשת הביזיון דיון לגופו של עניין.

בנסיבות אלה, אף אם אורה על ביטול פסה"ד, יהפוך הדיון בתביעה ובהגנה לתאורטי גרידא, שכן עם מכר הציוד החקלאי מושא התביעה ההצהרתית, לא יהא ניתן לתת סעדים אופראטיביים למי מבעלי הדין במסגרתה של תביעה זו. יובהר כי בשים לב למחלוקת שבין הצדדים בדבר ביזיון בית המשפט ולפיו המשיבים לא כיבדו את החלטות בית המשפט המורות על עיכוב פסק הדין, ומנגד טענות המשיבים כי הבקשה לביטול העיקולים וכן שיחרור הציוד החקלאי בוצעו ביום 25.8.16, קרי עוד לפני הגשת הבקשה לביטול פסה"ד או עיכוב ביצועו, וכן בשים לב לטענה הנוספת של המבקש ולפיה עסקת המכר כולה הנה פיקטיבית, הרי שאין באי ביטול פסה"ד כדי לחסום את הדרך בפני המבקש לנקוט בהליכים נפרדים מתאימים, ככל שיחפוץ בכך, לתקיפת ההעברה, נסיבותיה ותוקפה, וזאת מבלי להביע כל עמדה או חיווי דיעה באשר לסכוייהם של הליכים אלה.

...

דיון והכרעה אחר עיון בטענות הצדדים ובתיק בית המשפט בכללותו, דעתי היא כי אין מקום לביטול פסה"ד שניתן בהעדר הגנה, לאחר ששוכנעתי כי הלכה למעשה, אף אם אורה על ביטול פסה"ד, לא תהיה לכך כל נפקות משפטית, מפני שלנתבע לא תצמח כל עילה מניהול ההליך, לאחר מכירת הציוד החקלאי כאמור לצד שלישי, כאשר הדיון בתובענה יהפוך לתיאורטי גרידא.

משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

ביום 30.11.2017 הגישה המבקשת נגד המשיבים "בקשה לצוו מניעה זמני", שיאסור על המשיבים לחסום את המעבר בחלק הצפוני של חלקתם, המשמש את תושבי בלפוריה למעבר כלים חקלאיים.

...

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ואף שהמבקשת הסכימה לקבל את המלצת בית המשפט (וברור שהייתה יכולה לבחור אחרת), לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקשת להצביע על "נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן)", כפי שנקבע בע"א 1894/90; משכך, זכאים המשיבים לפסיקת הוצאות, אם כי על הצד הנמוך וזאת בהתחשב, בין היתר, בכך שחזרת המבקשת מהמרצת הפתיחה משקפת כאמור ויתור מסוים משני הצדדים, והיא באה בעקבות הערותיו של בית המשפט, אם כי בשלב מאוחר לאחר שנאלצו המשיבים להוציא או להתחייב להוציא הוצאות שונות – כפי שנטען בתגובת המשיבים – לצורך ניהול התיק.

לאור כל המקובץ לעיל, ובהינתן כי פסיקת הוצאות נתונה לשיקול הדעת ותחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק ובהתחשב בכלל נסיבות העניין, הנני לפסוק כדלהלן: א. אני מורה על דחיית התובענה.

אני מחייב את המבקשת לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד סכום כולל בסך 7,500 ₪.

לאחר שניסיונות התובעת להגיע להסכמה עם הנתבעים בנוגע להמשך שימוש בדרך הגישה עלו בתוהו, התובעת הגישה במסגרת התובענה דנן בקשה לצוו מניעה זמני, שימנע מהנתבעים לחסום את דרך הגישה.

ביום 23.4.18 נעתר כב' השופט ג' **** לבקשת התובעת, וניתן צו זמני לפיו על הנתבע 1 להמנע מלחסום לתובעת את דרך הגישה למעבר.

תמצית טענות הצדדים טענות התובעת בכתב התביעה טוענת התובעת כי דרך הגישה עוברת באותו המקום עוד משנות החמישים, ושימשה מאז הקמת המושב הן למעבר כלי רכב פרטיים, הן למעבר כלים חקלאיים ומסחריים, והיא הדרך היחידה ששמשה את שני המשקים.

...

בהיעדר ראיות שיסייעו בידי בית המשפט להחליט האם ההשקעה של התובעת בהסתמך על הרשות הנטענת היא ממשית, ומה היקפה, ובהיעדר יכולת לבצע גם אומדנא, קיים קושי לקבוע כי התובעת שינתה מצבה לרעה בהסתמך על הרישיון שניתן לה באופן שמחייב את המסקנה כי שיקולי הצדק מטים את הכף לעבר הענקת זכות שימוש בלתי הדירה בדרך הגישה, על פני זכות הקניין של הנתבע בנחלתו.

בית המשפט שוכנע שם, שאין להם דרך אלטרנטיבית לשיווק תוצרת משקם ועסקם בשל המבנים והמתקנים הקיימים, ואם תיסגר הדרך, עלול להיגרם להם נזק כבד, כך שהשימוש בדרך הפך להיות "שימוש מחמת כורח מוחלט". לנוכח כל האמור לעיל, אינני מוצאת כי במקרה דנן הוכח ששיקולי הצדק נוטים לקביעה שרשות השימוש בדרך הגישה תמשיך בחלק העובר בחלקת הנתבע 1 בניגוד לרצונו לתקופה בלתי מוגבלת.

סוף דבר לנוכח כל האמור, התביעה נדחית.