ביום 22.6.20 הגיש המשיב בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד ובה ביקש כי יינתן צו המורה למבקשים להמנע מכל שימוש ועבודה מכל סוג שהוא, לרבות עבודות עפר, חפירה ובנייה בקרקע, וכן להמנע מלפעול להוצאת היתרי בניה בכל הקשור לקרקע.
ביום 23.6.20, לאחר שהמבקשים לא התייצבו לדיון, ניתן צו המניעה כמבוקש, וזאת בכפוף להפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' והפקדה בסך 5,000 ₪.
בנוסף, נטען כי ישנה זהות בין הסעד הזמני המבוקש לסעד בתביעה העיקרית ועל כן לא היה מקום להעתר לסעד זה. לבסוף, נטען כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב.
לחילופין נטען, כי ככל שיוחלט להשאיר את הצוו על כנו, הרי שיש להגדיל את סכום ההפקדה לסך 100,000 ₪, וכן לצמצם את הקפו של הצוו למניעת עבודות בניה בלבד.
...
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כבוד השופטת מ' בנקי) בתא"ק 36142-06-20 מיום 28.12.20, בה נעתר בית המשפט קמא לבקשת המשיב ליתן צו מניעה זמני (להלן: "החלטת בית המשפט קמא").
דיון והכרעה
בפתח הדברים אציין, כי לאחר עיון בהחלטת בית המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור, ובטענות הצדדים בבית משפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי שהתבקשה תשובת המשיב, כפי שיפורט בהמשך.
גם אשר למאזן הנוחות לא שוכנעתי, כי הוא נוטה לטובת המבקשים.
סוף דבר, אני סבורה כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא ועל כן דין הבקשה להידחות.