בקשה לצו מניעה זמני בעניין צו סילוק יד מכוח חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולש)

המבקש, מעקורי בירעם, הגיש תביעה לביטול צו לסילוק יד שהוצא על-ידי המשיבה מכוח חוק פינוי קרקע, ועל-פיו נידרש "כל מאן דבעי" לפנות שטח שסמוך לכנסייה שבכפר בירעם, ולסלק את כל המתקנים שהוצבו על-ידיהם וכל הנטיעות שניטעו על-ידיהם לאחרונה בשטח זה. בסמוך להגשת התביעה, הגיש המבקש בקשה למתן צו מניעה זמני, שיורה על עיכוב ביצוע צו הפינוי.

הרקע לבקשה לסעד זמני ביום 16.9.2013 ניתן על-ידי ממלא מקום מנהל מרחב צפון חיפה של המשיבה צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור, בתוקף סמכותו לפי סעיף 4(ב) בחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981 (לעיל ולהלן: החוק או חוק פינוי קרקע).

שי קרפ, סגן מנהל חטיבת שמירת הקרקע, העיד כי "בימים האחרונים יש היתחכמות בהזזת דברים תוך כדי השארות בשטח ואי ביצוע הצוו" (עמ' 24), כי "חלק הוזז וחלק פונה, הרבה נשאר בשטח, רק שינה את מיקומו" (שם), חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) התשמ"א – 1981 סעיף 4 לחוק (אשר בטרם תקונו ביום 6.1.2011 נקרא "חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) התשמ"א -1981") קובע פרוצידורה מקוצרת לסילוק יד ממקרקעין תוך 3 שנים מיום תפיסתם שלא כדין, מבלי שיהא בכך כדי לגרוע מסמכויותיהן של ערכאות שיפוטיות להורות על סילוק יד בדרך הרגילה.

בפיסקה 11 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה הוסברה מהותו של צו סילוק פולש על פי החוק: "חוק סילוק פולשים הנו חריג בנוף החקיקה הישראלית הנוגעת לדרכי מימוש ההגנה על החזקה במקרקעין. חריגותו נובעת מן העובדה כי הוא נותן בידי הרשות המוסמכת כוח להוציא צו סילוק פולש ביחס למקרקעי ציבור, המחייב את התופס בקרקע לפנות את השטח בתוך מספר ימים שלא יפחת מ-14. דינו של צו זה הוא כפסק-דין הנתון להוצאה לפועל, אף כי זכותו של התופס בקרקע לפנות לבית-משפט השלום בתוך התקופה שנקבעה בצו לסילוק ידו על-מנת להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע. נטל ההוכחה מוטל עליו להוכיח את מקור זכותו, ואם לא עשה כן, הוא יחויב בסילוק יד על-פי הצוו.

...

לדעת המשיבה, המבקש לא נקט בהליך הקבוע בחוק לגבי מי שרואה עצמו נפגע ממתן צו הפינוי, ודין בקשתו להידחות הן מאחר וצו הפינוי אינו נגוע באי חוקיות והן מחמת אי התקיימות התנאים שנקבעו בפסיקה למתן סעד זמני.

במסגרת הבקשה הנוכחית, אין מנוס אלא מלהידרש לתקדימים המשפטיים.

לענייננו, קרי - לשאלת הזכות לכאורה (או להוכחה כי אין מדובר בתביעת סרק), ניתן לגזור מהאמור לעיל את המסקנה המשפטית הבאה: אף אם אין למבקש זכות במקרקעין, כמובנה של זכות כזו בחוק המקרקעין התשל"ט-1969, הרי שקיימת זיקה בין המבקש למקרקעין, וזיקה זו היא שהקימה את הזכות לתחליף אכיפה ולפיצויים.

הנני מחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪.

בפניי בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה מלבצע צוים לסילוק יד ממקרקעי ציבור עד להכרעה בתובענה.

כנגד המבקשים הוצאו שני צוים לסילוק יד ולפינוי מקרקעין ציבור, מכוח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק") צו אחד הוצא כנגד המבקש 2 ביום 22.1.13, והצו השני הוצא כנגד המבקש 3 ביום 21.3.13.

לשם כך, אציין את דבריו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 11700/05 חבה נ' מינהל מקרקעי ישראל, דינים עליון 2006 (20) 1263 (2006) – "...ואולם בתי המשפט בכלל ובית משפט זה בפרט מצווים להשמיע גם את קולו של האנטרס הצבורי בדבר הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור והפקרות בתחום זה (ראו לאחרונה: רע"א11527/05 עריית תל-אביב-יפו נ' שרון לוי (טרם פורסם); רע"א 1004/05שרלי חומרי ביניין בע"מ ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' (טרם פורסם); ע"פ3413/05 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"א 10164/04 אגבבה נ' מנהל מקרקעי ישראל(טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); ע"א 4090/04 סלע נ' מנהל מקרקעי ישראל(טרם פורסם) (השופט עדיאל)). הקלות שבה אנשים מניחים ידם לא אחת ולא שתיים על מקרקעי ציבור, מחייבת מענה שפוטי ראוי והולם, במקרים שבהן הרשויות מתעשתות לפעול." לאור דבריו של כב' השופט רובינשטיין ואף לאור ההחלטות הקודמות שניתנו בעיניין הצוים נשוא הבקשה, ניתן לקבוע כי האנטרס הצבורי לבצוע צו הפינוי גובר על ניזקם של המבקשים, אף אם הנזק אשר יגרם למבקשים הנו נזק בלתי הפיך.

...

יש לציין כי הוגשו שני הליכים נוספים העוסקים בצווים דנן, בהם השתתפו אף חלק מהמבקשים, ונקבע בצורה חד משמעית כי אין הצדקה ליתן סעד זמני, כדלקמן: החלטתה של כב' השופטת קמיר-וייס בתיק בת.א 27489-02-13 : "...סיכויי התביעה דנן קלושים ביותר ולא מצדיקים מתן סעד זמני." החלטתו של כב' סגן הנשיאה אורן שוורץ בת"א 41297-03-14 ו-ת"א 7129-03-14: "...כעולה מהראיות שהובאו לפניי במסגרת ההליכים דנן, שוכנעתי שסיכויי תביעתם של המבקשים קלושים. מכאן, שהאינטרסים הראויים להגנה בפני בית המשפט מבחינת המבקשים הינם בעלי משקל נמוך וממילא, קמה הצדקה להארכת תוקף צווי הסילוק והפינוי ודחיית עתירתם של המבקשים לעיכוב ביצוע הפינוי." לאור החלטות אלו ומשאין למבקשים 2-3 ראיות כלשהן להוכחת זכויותיהם במקרקעין, לא קיימת לכאורה למבקשים 2-3 כל עילת תביעה, ואין מקום ליתן סעד זמני.

רע"א 6994/00‏ בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ''ד נו(1) 529 "...שני התנאים למתן הסעד הזמני אינם בלתי תלויים זה בזה. ישנם יחסי גומלין הדדיים ביניהם, קרי: ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו אם הסעד הזמני יסורב, ובסופו של ההליך העיקרי טענותיו של המבקש תתקבלנה, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת. מובן כי אין מדובר במצב שבו נראה, על פניו, כי התביעה היא תביעת סרק, שאז אין מקום לסעד זמני גם אם מאזן הנוחות נוטה לעבר המבקש. אולם מקום שאין עניין בתביעה כזו אלא בשאלת סף אם מעלה התביעה שאלה שראוי לבררה, הרי משקלה של שאלה כזו פוחת ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובתו של מבקש הסעד, ולהפך. זאת, על שום הסיכון הרב שבמניעת יכולת השבת מצב המבקש לקדמותו אם תתקבל בסופו של דבר התביעה העיקרית." משקבעתי שמאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, גוברת חשיבותו של מבחן סיכויי התביעה.

אשר על כן בקשת המבקשים 2-3 נדחית בזאת ובקשת המבקשת 1 נמחקת בזאת לאור הצהרת המשיבה בפתח תגובתה.

בינואר 2013 הוציאה המשיבה כנגד המבקשים 3-1, 6-5 וכנגד ארבעה נוספים שאינם נמנים על המבקשים בבקשה דנא (להלן התובעים הנוספים) צווים לסילוק יד מכוח סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א – 1981 (להלן חוק מקרקעי ציבור), המאפשר הוצאת צווי פינוי כנגד מי שתפס מקרקעי ציבור שלא כדין (יודגש, כי לא הוצא כנגד המבקשת 4 צו פינוי, אלא היא טוענת לזכויות במקרקעין שהמבקשים 6-5 נדרשו לפנות).

במסגרת תביעותיהם עתרו המבקשים לסעד זמני שעניינו מתן צו אירעי כנגד ביצוע צווי הפינוי, בנימוק כי להם זכויות במקרקעין, כי הצווים לא בוצעו תוך 60 ימים כנדרש – שכן הוצאו בינואר 2013 ורק ביום 6.6.13 ניתן צו אירעי נגד ביצועם – וכי מאזן הנוחות בנסיבות נוטה לטובתם.

חרף האמור סבורני, כי הנסיבות בהן התבקשה ההארכה, נוכח ארועי "יום האדמה" וימי הפסח, אכן לא היו בשליטתה המלאה של המשיבה, שמשאביה מוגבלים, וקביעה זו אף נתמכה בתצהירו של מר סקופ, מנהל חטיבת השמירה מטעם המשיבה וחבר מנהלת תאום פעולות אכיפה במשטרת ישראל שהוגש יחד עם בקשות המשיבה להארכת מועדים לבצוע הצווים; אך העיקר הוא, שהארכת המועד דרושה למניעת עוול לציבור.

נשאלת השאלה, האם ניתן להגשים אינטרס צבורי זה של סילוק פולשים במקרקעי ציבור באמצעים אחרים, שאין כרוכה בהם הפעלת סמכות טבועה מצד בית המשפט? כאמור, ניתן להפעיל מנגנוני קנס כספי ואף עונש מאסר כנגד הפולשים, כל עוד צו הפינוי עומד בתקפו, וכן להוציא צו פינוי חדש.

...

בנסיבות אלה, אם לא יוארכו המועדים לביצוע צוי הפינוי – אף אם תוכל המשיבה לנסות לפעול בדרכים אחרות, כמתואר – יהא בכך כדי להוציא חוטא נשכר, ולהחליש את המסר המובהק לפיו אין לאפשר פלישה למקרקעי ציבור שלא כדין, שאת הכרעתו יש לראות ובמפגיע גם לאורו.

בשל כך סבורני איפוא, כי בנסיבות אלה השימוש בסמכות טבועה להארכת המועדים לביצוע הצוים, היא דרך ראויה להגשמת האינטרס הציבורי.

ואולם, בעניין זה אבקש לפנות שוב לנסיבות המקרה, כמתואר מעלה, המצדיקות הארכתה של תקופה זו. כללם של דברים סוף דבר, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, וממילא לבקשה לעיכוב ביצוע, ורשאית המשיבה לבצע את צוי הפינוי עד ליום 4.8.14, גם בשל חודש הרמדאן וחג עיד אלפטר, ולא יאוחר מכך.

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב ביצועו של צו לסילוק יד ולפינוי מקרקעי ציבור.

גם בכך יש כדי להשליך על טענותיו בדבר הנזק שייגרם לו. מן העבר האחר יש לשקול את האנטרס הצבורי החשוב במניעת פלישה למקרקעי ציבור, בהגנה על זכויות הציבור ובשמירה על שילטון החוק, אינטרס העומד ביסוד תכליתו של החוק מכוחו הוצא הצוו בעניינינו (על החשיבות והמשקל שיש לתת בגדרי מאזן הנוחות לאנטרס הצבורי, ובפרט נוכח תכלית החוק, ראו למשל רע"א 7542/15 אבו רביעה נ' רשות מקרקעי ישראל (22.11.2015)).

...

גם במישור המשפטי נראה כי יש בכך לכאורה משום פלישה או תפיסה חדשה וכי אין בשימוש החקלאי הנטען בתקופה שקדמה לכך כדי להביא למסקנה שלא מתקיים התנאי כי הצו הראשון ניתן לא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה (ראו, למשל, ת"א (שלום ב"ש) 65320-06-16 אבו רביעה נ' רשות מקרקעי ישראל (29.8.2016) שם נקבע כי אין בעיבוד חקלאי בעבר כדי לשנות מהמסקנה לפיה בנייה חדשה מהווה פלישה טרייה; בקשת רשות ערעור נדחתה – רע"א (מחוזי ב"ש) 13486-09-16, החלטה מיום 16.9.2016, בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה – רע"א 7685/16; ראו גם רע"א (מחוזי ב"ש) 51048-12-16 אבו רביעה נ' מנהל מקרקעי ישראל בפסקה 9 להחלטה (8.1.2017)).

המסקנה העולה היא כי במישור הזכות לכאורה טענות המבקשים מוקשות.

התוצאה נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

בית משפט קמא (כב' השופטת ע' וינברגר) קיים בפניו דיון שבעקבותיו נעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור את הפינוי.

בית משפט קמא נפנה לבחון באם הצוו שניתן מכוח חוק הרשויות המקומיות יכול להקנות למערערת, במנותק מחוק מקרקעי ציבור, סמכות לסלק את ידו של הבעלים ו/או המחזיק במקרקעין לגביהם ניתן הצוו.

לצד זאת, סעיף 7 לחוק הרשויות המקומיות קובע מפורשות כי צו מכוח החוק אינו מקנה לרשות זכות במקרקעין, בעוד סעיף 10 לחוק מורה כי אין במתן הצוו כדי למנוע מבעלי מיגרש ריק לעשות שימוש במיגרש, ככל שהשימוש מותר לפי חוק התיכנון והבניה.

יחד עם זאת, התייחסותו של בית המשפט בפרשת זוהר אל הפולש כאל מי שאין צורך להוציא נגדו צו כלשהוא כדי לסלק ידו מהמגרש, מלמדת כי אין כל צורך בצו סילוק יד כנגד הפולש.

...

בית משפט קמא (כב' השופטת ע' וינברגר) קיים בפניו דיון שבעקבותיו נעתר לבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור את הפינוי.

אין בידי לקבל קביעה זו. ראשית, הואיל והמשיב אינו בא בגדר מי שמחזיק במגרש כדין, ממילא לא היתה חובה להפנות אליו את הצו.

לסיכום, לו דעתי תתקבל הייתי מורה על ביטול פסק דינו של בית משפט קמא ועל דחיית תביעתו של המשיב לסעד הצהרתי.

המשיב ישלם למערערת הוצאות הערעור בסך 20,000 ₪ (כולל מע"מ) וזאת תוך 30 ימים אחרת יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד סילוק התשלום בפועל.