לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת א' קרץ), מיום 30.4.24, בה נדחתה בקשת המבקשים לבטל צוי הריסה ללא הרשעה, שניתנו במעמד צד אחד ביום 30.6.22.
היינו כי מדובר במבנים שניבנו ללא היתר; כי המבקשת עשתה כל שניתן לאתר את הבונים והמשתמשים וכי מיתקיים אינטרס צבורי לבצוע הצוים.
לעניין האנטרס הצבורי, הוסבר כי הוכח שבשטח זה קיימות מיגבלות לבנייה נוכח הקרבה למיתקן ביטחוני; מדובר בשטח בעל ערכיות אקולוגית גבוהה; מדובר במבנים בשטח שכלל לא נרכשו בו זכויות וכן – קידום הסדרת התיישבות הבדואים.
לעניין הסדרת התיישבות הבדואים, פורט כי האנטרס הוא כפול, הן קידום רווחת הבדואים והן שימור שטחי נוף פתוחים, ללא התיישבות בלתי חוקית.
עוד נטען כי המקרקעין לא זוהו כדבעי בצוים; כי נפגעה זכות היסוד של המבקשים למעון והפגיעה בזכות זו גוברת על האנטרס הצבורי, במיוחד כאשר המבנים אינם פוגעים בתכנית בנייה קונקרטית במקום; כי נפגעה זכות המבקשים לשימוע בטרם מתן הצוו, ובהקשר זה נטען כי ניתן היה לזמן את בעלי הבתים השונים לדיון לקראת מתן צו ההריסה, באשר זהותם ידועה למשיבה.
...
במקרה כזה, כפי שציין בית משפט קמא, אכן הייתה חלה עליהם הלכת אמטיראת, והבקשה לא הייתה נדחית על הסף בהעדר זכות עמידה.
יתרה מכך, מקובלת עלי עמדת בית משפט קמא כי עצם הרצון להביא לכך שאוכלוסייה רחבה תסדיר את מעמדה, לטובתה ולטובת כלל אזרחי המדינה, תוך שניתן לה דרך לעשות כן, מהווה נימוק מספיק לבקשת הרשות המוסמכת להרוס מבנים.
התוצאה:
נוכח כל האמור – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
