בקשה לצו הצהרתי על קיום הקדש ציבורי למטרות תורה

כעולה מהבקשה, בשנת 1946, חתם ועד בית הכנסת על הסכם עם אגודת קרן תורה ועבודה (להלן: הקרן) לפיו התחייב ועד בית הכנסת להעביר לקרן, ללא תמורה, את המקרקעין, וכנגד זאת התחייבה הקרן, בין היתר: "לקיים את הבניין כבית כנסת ובית תורה ותפילה לצמיתות" (להלן: הסכם 1946).

ביום 6.7.2016, בעוד העירעור על פסק הדין בעתירה המינהלית תלוי ועומד, פנו המבקשים בהמרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי לפיו בית הכנסת הוא הקדש צבורי, וכן להורות על קיום הסכם 1946, כאשר לטענת המבקשים כוונתו לקיום הבניין כולו כבית כנסת, כפי שהוא קיים היום (ובכלל זה הקומה השנייה).

לעמדת הרשם, הסכם 1946 הוא הסכם נאמנות על-פי מהותו וטיבו, כאשר מהותה של הנאמנות היא מטרה ציבורית, ועל כן, על פני הדברים עשוי בית הכנסת להיות הקדש צבורי.

אף אין מקום ללמוד מן ההחלטה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע בעירעור המנהלי שהתקיים בפני בית משפט זה. בגדר אותו הליך נעשו קביעות בדבר השמוש בקומה השנייה של בית הכנסת, שאינן מענייננו כאן, וכן ניתן משקל לכך שבהליכים בערכאות הקודמות באותו עניין לא ניתנו צוי מניעה לעיכוב ההחלטות שהיו במחלוקת, מה שאין כך במקרה דנא.

...

בנסיבות אלה, סבור הרשם כי יש לקבל את הבקשה ולמנוע דיספוזיציה בנכס הקיים.

דיון והכרעה לאחר העיון בבקשה ובתשובות לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, בכפוף להפקדת ערובה על-ידי המבקשים כמפורט להלן.

לפיכך, דין הבקשה להתקבל, בכפוף להפקדת ערובה על-ידי המבקשים.

במהלך שנת 2008 הגיש וועד בית הכנסת כנגד האגודה בקשה למתן צו המונע מהאגודה לבצע כל דיס פוזיציה בבניין (ת"א 1944/08).

תובענה להצהיר על בית הכנסת כהקדש המפקיע את בעלות התובעים – תובענה שנדחתה על ידי כב' השופט ג' גינת ביום 28/8/16.

כן עותרים הם למתן פסק דין הצהרתי בו ייקבע כי זכות החזקה בבית הכנסת שייכת להם וכי הם אלו הזכאים לקבוע כיצד ינוהל וכיצד יפעל בית הכנסת.

מנגד טוען הנתבע 1 בכתב הגנתו כי אין לתובעים עילת תביעה כנגדו באופן אישי וכי כל מטרתה של הגשת התביעה הנה להלך עליו אימים על מנת שירפה את ידו מניהול בית הכנסת ועל מנת להרוס חלק גדול ממנו ולהקים תחתיו בית מגורים.

הנתבע 1 מדגיש בהקשר זה כי התובעים פועלים כן, הגם שבעת שרכשו את זכויות הבעלות בבניין ידעו על קיומו של בית הכנסת הפועל במקום, כמו גם על זכותם לקיימו בו לצמיתות.

הנתבע 2 מצטרף, בכתב הגנה שהוגש מטעמו, לטענות הנתבע 1 ומוסיף כי הוא משמש כרב בית הכנסת האמון על תפעולו השוטף, בהתאם לאמור בהסכם משנת 1946, וכי בעת שהתובעים רכשו את זכויות הבעלות בבניין, הם ידעו שמדובר בפעילות ציבורית לכל דבר ועניין.

כאמור לעיל, פסק הדין בתביעה בבית המשפט המחוזי נתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה: "...כל טרנזציה [צ"ל טרנזקציה – כ.ה] שתיעשה בנכס תיכלול התניה המכפיפה את המשיבה (האגודה – כ.ה) להתחייבותה לקיים את הבניין נושא ההליכים בתור בית כנסת ובית מדרש לתורה ולתפילה, לצמיתות...". עיון בהסכמה זו מעלה כי האגודה הסכימה להצהרה לפיה היא מחויבת להמשיך ולנהל בבניין בית כנסת.

...

על רקע האמור טוענים התובעים כי יש להורות לנתבעים לסלק את ידם הן מבית הכנסת והן מהחניות.

בוודאי לא שוכנעתי כי התנהלו בבריונות.

סוף דבר התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהבניין ומבית הכנסת נדחית.

התביעה הכספית כנגד הנתבעים 2 ו-4 נדחית.

הליך זה הסתיים בפסק דין שאישר את הסכמת הצדדים, לפיה התחייבה הקרן כי "כל טרנזציה [צ"ל טרנזקציה – י"ע] שתיעשה בנכס תיכלול תניה המכפיפה את [הקרן] להתחייבותה לקיים את הבניין נשוא ההסכם בתור בית כנסת ובית מדרש לתורה ולתפילה, לצמיתות. מקובל עלינו כי תירשם על הסכמה זו הערה בפנקסי המקרקעין" (ת.א. (מחוזי ת"א) 1944/08, פסק דינו של השופט י' זפט מיום 27.10.2008, ההדגשות הוספו – י"ע) (להלן: פסק דין 2008)).

תמצית טענות הצדדים המערערים טוענים כי מכירת המקרקעין על ידי הקרן ורכישת המקרקעין על ידם – בכפוף להסכמה לשמור על קיום בית הכנסת – נעשתה במטרה לאפשר בנייה מסחרית על גבי המקרקעין.

מאחר שבא כוח המערערים ציין כי אין מבחינתו היתנגדות לרישום ההקדש, ובילבד שלא יהא בכך כדי להפריע לבנייה ומאחר שגם המשיבים אינם מתנגדים לכך, מתייתרת בקשת רשם ההקדשות, ופתוחה הדרך בפני הצדדים לנקוט הליך מתאים לרישום בית הכנסת כהקדש צבורי.

כפי שפורט לעיל, המרצת הפתיחה שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי כללה שורה של סעדים, לרבות סעד הצהרתי בדבר "שימור ביניין בית הכנסת שעל המקרקעין – כפי שהוא במתכונתו דאז ועד היום – באופן שאוסר על [המערערים] לבקש הריסתו ו/או חלק מחלקיו". בית המשפט המחוזי קיבל את תובענת המשיבים בחלקה, ונתן "צו האוסר על המשיבים להוציא לפועל את הבנייה במתוה מושא המחלוקת, כפי שהוצג בפני בית המשפט" (פסקה 145 לפסק הדין, ההדגשה הוספה – י"ע).

...

לבסוף, באשר לטענת המערערים בדבר העדר יריבות, זו נדחתה בפירוט בפסק דינו של בית משפט קמא (ראו בפסקה 7 לעיל), ולא מצאתי בטענות המערערים טעם המצדיק התערבות בקביעה זו. סוף דבר לנוכח האמור לעיל, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקיבל את תביעת המשיבים בחלקה ונתן צו האוסר על ביצוע מתווה הבנייה המבוקש.

פתרון הולם – שמחד גיסא יבטיח כי קדושת בית הכנסת תישמר, בבחינת "מעלין בקודש ואין מורידין", ומאידך גיסא יאפשר לבעלי הקרקע לממש את הזכות שרכשו על פי דין במיליוני שקלים טבין ותקילין – הוא בהישג יד. סוף דבר, הערעור נדחה.

השופטת י' וילנר: אני מסכימה לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית, לפיה דין הערעור להידחות מכל הנימוקים שהועלו על-ידו.

התובענה המבקש מבקש בתובענה זו כי בית המשפט ייתן צו הצהרתי בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות תשל"ט-1979 (להלן – חוק הנאמנות) על קיום הקדש צבורי שנכסיו הם המקרקעין הידועים כחלקות 141, 87 ו- 93 בגוש 6374 בפתח-תקוה (להלן – הנכס), אשר מטרותיו ותנאיו הנם: החזקת מוסדות תורה, כגון: ישיבה גדולה, ישיבה קטנה, כולל אברכים ותלמוד תורה.

...

די בכך, שכתובתה הרשומה של המשיבה 1 (על-פי המצוין בכתב התביעה והדבר לא הוכחש על-ידי המשיבה) הינה בעיר רמת-גן, כדי להקנות סמכות מקומית לבית משפט זה. המסקנה העולה מצירוף כל האמור לעיל היא, שהמבקש לא הצליח להוכיח את תביעתו, להכריז על הנכס נשוא התובענה כהקדש.

התובענה נדחית.

המבקש ישלם הוצאות למשיבה בסך 3,000 ₪.

סיכום ביניים נורמאטיבי שבעה עקרונות מרכזיים למדנו עד כה בפסקות ‎38–‎41 לעיל: (א) היצירה הדתית של הקדש יכולה להיות מוקדמת בהרבה לכינון החוקי בבית הדין; (ב) האישור הדקלרטיבי של בית הדין הרבני הוא המכונן את ההקדש בהיבט החוקי; (ג) הקדש דתי במובן סימן 53(3) לדברי המלך יכול להווצר בבית הדין הרבני על ידי בעל עניין בהקדש במגוון אופנים; (ד) בתקופה שתקנות כנסת ישראל היו בתוקף, היה אפשר להעביר לפיקוח ולשיפוט בית הדין הרבני הקדש יהודי שלא נוצר בבית הדין; (ה) בתקופת הביניים, שבין היצירה של הקדש דתי ובין הכינון החוקי בבית הדין, הנכס הוא נכס נאמנות למטרת הקדש דתי, אך אינו בשיפוט בית הדין עד לכינונו; (ו) בית הדין מוסמך לכונן הקדש בנכס נאמנות למטרת הקדש דתי כל עוד לא הצהיר בית המשפט "על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו" לפי חוק הנאמנות (סעיף 17(ג)), ובית הדין הדתי רשאי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין נהולו הפנימי לא יחולו עליו (סעיף 41(א)); (ז) רישום נכס בבעלות אדם פרטי או תאגיד אינו שולל את האפשרות כי בצד אותו הרישום מתקיימת בפועל נאמנות מסוג הקדש ביחס לאותם המקרקעין.

ובנידון דידן, גילוי הדעת של מינהלי האגודה בעת הקמת השכונה, ובעת הגשת הבקשה לביה"ד שכוונתם בהקמת השכונה היתה להקים 'קרן-קיים' למטרות צדקה ותלמוד תורה, והחלטת ביה"ד שמאשרת ונותנת תוקף משפטי לגילוי דעת זה, הנן אינדיקאציות מהימנות לעילא על רצונם של ראשי האגודה שרכשה את מקרקעי השכונה, לכונן הקדש פירות במקרקעין.

המשיבות מציינות את העובדות הבאות התומכות בטענתן: המבקשים חתמו על הבקשה בתוארם כמנהלי המוסדות ולא כמנהלי הקדש; הבקשה לקונית, קצרה, וחסרה את החגיגיות והטכס האופייניים לכינון הקדש; בבקשה לא נעשה שימוש במונחים 'הקדש' 'כינון' 'יסוד' המקובלים בבקשה לכינון הקדש; בבקשה צוין שמטרתה קבלת אישור לצורכי מס, ולא צוין שמטרתה כינון הקדש; לא צורפו לבקשה מסמכים הנחוצים לדיון בבקשה לכינון הקדש, כגון אישור זכויות בנכס, ואישור על סמכותם של המבקשים להקדיש את הנכס; לא צוין בבקשה מי יהיו נאמני ההקדש, מה יהיו תנאיו ומטרותיו; לא ידוע על קיומו של דיון או בדיקה כל שהיא על ידי ביה"ד באשר לנכס, להקדש ומטרותיו, ולסמכותם של המבקשים להקדיש את הנכס; לא נערך שטר הקדש כנדרש לפי תקנות הדיון העדכניות, שיש להניח שאינן שונות מהותית מאלו שהיו תקפות בשנת 1953; לא הוכחה היתייחסות של ביה"ד אל השכונה כאל נכס הקדש, אדרבא בצוים שנתנו על ידי ביה"ד בשנים 1969 – 1970 למוסדות עץ חיים לא הייתה כל היתייחסות לשכונה.

כשם שביהמ"ש רשאי להכריז על קיומו של הקדש צבורי לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות וסעיף 37 לפקודת ההקדשות לצורכי צדקה, למנות את נאמניו ולקבוע את מטרותיו – בהעדר שטר הקדש, אם נוכח שהנכס משמש למטרות הקדש (ראו: ת"א (חי') 13288-02-12 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נגד קרן היסוד – המגבית המאוחדת לישראל (להלן: ענין הטכניון) פס' 94 ו-124) שבית המשפט רשאי להכריז על קיומו של הקדש לפי סעיף 17(ג) אף בקרקע 'מירי').

...

אנו מאשרים את דו"ח הבדיקה של השופט בדימוס יוסף אלון ואת הדין-וחשבון של המנהל המיוחד והנאמן להקדשות עץ חיים, ונותנים לקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות תוקף של החלטה.

בהתאם לראיות שלפנינו אנו קובעים כי ראשי מוסדות עץ חיים רכשו את מקרקעי שכונת עץ חיים בשנת 1928 ובנו בשנים שלאחריה את מבני השכונה, כדי שהן הקרקע והן המבנים יהיו נכסי נאמנות למטרת הקדש דתי בשיפוט בית הדין הרבני.

אנו מורים כי על ענייני היצירה והניהול הפנימי של הקדשות אלו לא יחולו הוראות חוק הנאמנות, התשל"ט–1979.