בקשה לצו ביניים למניעת מעצר והרחקה של מבקש מקלט

עוד צוין כי סעיף 12(ג) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט (להלן: הנוהל) קובע כי: "מי שהגיעו לישראל כבני זוג והגישו בקשה למקלט מדיני, אין להרחיק את בן/בת הזוג שבקשתו למקלט נדחתה עד לתום בירור בקשתו של בן/בת זוגו. עם זאת, הוראה זו לא תחול על בני זוג שמערכת היחסים ביניהם נרקמה בישראל" מכיוון שהמבקשים הכירו ונישאו בישראל, עניינם אינו נופל בתנאי הנוהל (יוער כי עתירה התוקפת את חוקתיות סעיף 12(ג) לנוהל תלויה ועומדת לפני בית המשפט לעניינים מנהליים (עת"ם (מחוזי י-ם) 72951-05-19 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' רשות האוכלוסין וההגירה).

לאחר ששוחרר בערבות ממעצרו נימלט המבקש מאריתריאה ללא אישור, ומשכך נטען כי הוא "פליט על בסיס דיעה פוליטית מיוחסת". ביום 21.6.2017 הורה בין הדין על מתן צו אירעי המונע נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקשת עד אשר יתברר הערר, וזה הפך בהמשך לצוו ביניים.

...

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי נוכח מחיקתו של ההליך העיקרי, אין עוד מקום להידרש לבקשה דנן.

אין באפשרותי להיעתר לבקשה זו. בקשת רשות לערער נסובה על החלטה (או פסק דין) שניתנו בהליך קיים.

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא.

הוא לא שירת בצבא ומעולם לא נעצר, נאסר או ניתקל בבעיות כלשהן עם רשויות החוק על רקע דתו או מוצאו.

סכום זה נומק בקשיי האמינות בגירסת המערער, לרבות במהלך הדיון בבית הדין ובכך שנימצא כי בקשת המקלט נבעה ממניעה כלכלי וכי דובר בעירעור סרק.

עוד נקבע, כי יחידת מבקשי המקלט היא הגורם המקצועי האמון על הערכת אמינות גירסתו של מבקש המקלט וכי היא בעלת המומחיות הדרושה לכך.

משנדחה העירעור, התייתר הצורך לידון בבקשת המערער למתן צו ביניים למניעת הרחקתו מישראל עד הכרעה בעירעור.

...

לדבריו, "אני שמעתי על ישראל ושישראל נותנים לאנשים שאין להם בית ושאפשר גם לעבוד ובגלל זה רציתי לבוא לישראל". לנוכח האמור קבע בית הדין בפסק-דינו כי בהתאם להלכה שנפסקה לא אחת, אם מתגלות סתירות בעובדות שמוסר מבקש המקלט, ללא הסבר המניח את הדעת לגבי אותן סתירות, הרי שאין מנוס מהמסקנה כי המבקש אינו עומד בנטל המינימאלי הדרוש להוכחת טענותיו.

לנוכח כל האמור ומהטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית הדין לעררים, הערעור נדחה.

משנדחה הערעור, התייתר הצורך לדון בבקשת המערער למתן צו ביניים למניעת הרחקתו מישראל עד הכרעה בערעור.

ההליכים לפניי ותמצית טיעוני הצדדים ביום 2.10.22 הוגש העירעור שלפניי יחד עם בקשה לצוו אירעי, צו ביניים ועיכוב ביצוע פסק הדין במסגרת העירעור, ובו ביום נתתי סעד אירעי המונע הליכי אכיפה נגד המערערים ומורה לרשות להאריך את אשרת השהייה הזמנית מסוג 2(א)(5) של המערערים 1-2 עד החלטה אחרת, כדי שיוכלו לכלכל את משפחתם.

מדיניות המאפשרת לאזרחי אתיופיה להשאר בישראל מכוח מדיניות אי ההרחקה, אך לא מותירה להם כל אפשרות חוקית להתקיים בה, ולמעשה גורמת להם לעזוב, ומהוה למעשה מדיניות של הרחקה קונסטרוקטיבית (למושג "הרחקה קונסטרוקטיבית" ראו: כריסטיאן מומרס, במאמריו: "בין החזרה מרצון להרחקה קונסטרוקטיבית, או: פעולותיה של ישראל לקידום החזרת מבקשי מקלט דרום-סודאנים למולדתם" (בתירגום זהר כוכבי), לוינסקי פינת אסמרה: היבטים חברתיים ומשפטיים של מדיניות המקלט בישראל, 386,390 (טלי קריצמן-אמיר עורכת 2015 להלן: מומרס, הרחקה קונסטרוקטיבית; וראו הרחבה בסעיפים 14-16 בהחלטתי בעיניין סמרנובה).

בפסק הדין קבע בית המשפט האירופי כי יוון הפרה את הוראות האמנה, לרבות סעיף 2 (הזכות לחיים) וסעיף 3 (איסור על יחס או ענישה בלתי אנושיים או משפילים), בשל תנאי מעצרו ושחרורו ללא כל תמיכה, וסעיף 13 (הזכות לסעד יעיל) בשל הסיכון לגירושו לאפגניסטן ללא בחינה רצינית של בקשת המקלט שלו וללא סיכוי לסעד יעיל שם. בנוסף קבע בית הדין כי גם בלגיה הפרה את סעיף 3 ואת סעיף 13 בכך ששלחה את המבקש ליוון וחשפה אותו למעצר, לתנאי מחייה ולסכון בעיניין סעד בלתי יעיל כפי שאכן קרה לו שם. היינו, החזקת אזרחי אתיופיה ללא אשרות עבודה או מתן אמצעי מחיה באופן ישיר מפרה את זכויותיהם, ובהן הזכות הבסיסית לכבוד אנושי לה זכאים כל בת ובן אנוש.

" בשאלה זו ניתן לאחרונה צו בבית המשפט העליון בבג"ץ 6277/23 סבטלנה מילובנובה ואח' נ' ממשלת ישראל, שם הורה כב' השופט עופר גרוסקופף (בהחלטות מיום 17.8.23 ומיום 22.8.23), למדינה להשיב לבקשה לצוו ביניים, מדוע לא יאורכו בטוחי הבריאות, או שירותי הבריאות, לאזרחי אוקראינה השוהים בישראל מכוח מדיניות אי ההרחקה.

...

בעמ"נ 42670-03-22 ANNA NECHYPORENKO נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו, 16.08.23 סעיף 6, שאיזכר החלטה בפרוטוקול מיום 05.06.23),ניתנה לאחרונה החלטתי בשאלה דומה הנגעת למדיניות אי ההרחקה של אזרחי אוקראינה השוהים בישראל בשל המלחמה בארצם: "בערעור זה מתעוררת השאלה, האם ההגנה הזמנית הניתנת לאזרחי אוקראינה על הזכויות הנלוות לה עונה על דרישות אמנת הפליטים שישראל מצהירה, כי היא מחויבת להוראותיה.

אני סבורה כי התמשכות מציאות זו בעניין שלפניי, מצדיקה את קבלת הערעור, ולו משום שלמערערים לא עומדת האפשרות להגיש עתה בקשה חדשה לפתיחת בקשת המקלט שלהם, ואילו הבקשה שהגישו, אשר הרשות סרבה לה והערר בגינה נדחה על הסף – הוגשה באותו נימוק בדיוק כפי הנימוק העומד עתה לפתחי.

סוף דבר הערעור מתקבל.

בקשת מקלט שהגיש המערער ניסגרה ביום 11.6.12 עקב חוסר שתוף פעולה מצדו; ביום 31.7.12 נעצר המערער בדירתו בפעילות מודיעינית.

ביום 8.1.17 ניתנה החלטת המשיבה הדוחה את הערר הפנימי; ביום 11.1.17 הוגש ערר 1170-20 לבית הדין לעררים כנגד החלטת המשיבה; ביום 16.1.17 נמחק ערר 3573-16 וביום 6.2.17 הוגשה בר"מ 2293-02-17 על החלטת בית הדין לערר לדחות את בקשת המערער למתן צו ביניים למניעת הרחקתו.

ביום 15.2.17 ניתנה החלטת כבוד השופטת נאוה בן אור, בה נפסק כדלקמן:- "לאחר ששקלתי את הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים שלא ליתן צו ביניים בעיניינו של המבקש ואת תשובת המשיבה לבקשה זו, החלטתי כי דין הבקשה להדחות.

...

ביום 15.2.17 ניתנה החלטת כבוד השופטת נאוה בן אור, בה נפסק כדלקמן:- "לאחר ששקלתי את הבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית הדין לעררים שלא ליתן צו ביניים בעניינו של המבקש ואת תשובת המשיבה לבקשה זו, החלטתי כי דין הבקשה להידחות.

הדיון בערר כבר התקיים ממילא, ובכך מיצה המבקש את זכותו להיות נוכח בו. נוכח האמור מסקנתי היא כי אין הבקשה מעוררת עניין המצדיק מתן רשות ערעור ודיון בה לגופה.

על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

העירעור הוגש ביום 11.2.2024 ועם הגשתו, התבקש גם צו ביניים אשר ימנע את הרחקת המערער מישראל עד הכרעה בעירעור.

פרט לאמור, לא תיאר המערער בעיות נוספות על רקע דתי, שבטי או פוליטי, שמהן סבל ואף ציין כי מעולם לא נעצר, נאסר או חווה בעיות עם רשויות החוק.

בית הדין הטעים, כי נקבע לא אחת, כי סתירות בגרסאותיו של המבקש המקלט, שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת, ייחשבו לאי עמידה בנטל ההוכחה הנידרש לביסוס הבקשה וכי יהיה בכך כדי להצדיק את דחייתה.

...

לאחר עיון זה הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לדון בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי ואף ללא צורך בתשובה נוספת מטעם המשיב לגופו של הערעור.

כמו כן, ניתן לדחות את הערעור בהסתמך על פסק-דינו המפורט והמנומק של בית הדין וזאת משנמצא כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בו, כי הם תומכים במסקנה המשפטית ולא נמצאה טעות שבחוק (בהתאם להוראות תקנות 138(א)(1) ו-(5) ותקנה 148(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלות על הערעור מכוח תקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

לפיכך, משנמצא כי לא נפלה טעות בהחלטת המשיב, מטעמי פסק-דינו של בית הדין לעררים וכאמור, הערעור נדחה.