בקשה לצו ביניים למניעת הרחקת נתינה אוקראינית מישראל

כפי שעולה מהראיות שהציגו העותרים, משסורבה כניסתה של העותרת ארצה, נסע העותר מספר פעמים לבקרה באוקראינה (לעניין זה ראו את המכתבים שצורפו לעתירה, ובהם מתארים חברים וקרובי מישפחה, מהארץ ומאוקראינה את הביקורים ההדדיים תחילה של העותרת בישראל, ולאחר מכן של העותר באוקראינה).

עוד התבססה ההחלטה על העובדה שכניסתה של העותרת לארץ סורבה בעבר, וכן על העובדה שנכנסה לישראל, בעקבות נישואיה, עם דרכון חדש הנושא את שמה החדש וזאת, כך לטענת המשיבה, כדי להטעות את נציגי המשיבה (החלטת המשיבה צורפה כנספח 4 לתגובת המדינה לבקשה לצוו ביניים, להלן: החלטת הסרוב).

בעקבות זאת הוגשה העתירה שלפניי וכן בקשה לצוו ביניים שימנע הרחקתה של העותרת מהארץ או השמתה במשמורת.

...

ביום 2.10.13 הגישו העותרים ערר על החלטת המשיבה למנהלת לשכת רשות האוכלוסין בנתניה, וביום 9.10.13 נדחה הערר בהחלטה לקונית לפיה הערר נדחה מאותם נימוקים מכוחם נדחתה הבקשה (ההחלטה על דחיית הערר צורפה כנספח 5 לתגובת המשיבה לבקשה לצו ביניים, להלן: ההחלטה על דחיית הערר).

רק בחינה מעמיקה של ראיות העותרים הייתה יכולה להביא את המשיבה למסקנה האם היא מקבלת את ראיות העותרים, כך שהיא מקבלת את התיאורים במכתבים, התמונות ועובדת המגורים המשותפים, אם לאו.

לסיכום, אני סבורה כי המשיבה לא נתנה כל משקל לראיות שהציגו המבקשים ולא בחנה אותם במסגרת כוללת של הראיות.

סבורה אני כי בענייננו היו די והותר ראיות לעניין זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את העתירה.

ביום 30.6.18 ערכה המשיבה חוות דעת פרטנית בעיניינו של המבקש במסגרתה נקבע כי לא העלה המבקש נסיבות ייחודיות בבקשתו וכן הוצגה סקירה של המצב באוקראינה בה נקבע כי אין מניעה כללית, בהעדר נסיבות פרטניות ייחודיות, להשיב נתינים אוקראינים בחזרה למולדתם.

כנגד החלטה זו הגיש המבקש ערר ולצידו בקשה לצוו ביניים.

ביום 5.6.18 ניתן על ידי בית הדין לעררים צו אירעי המונע נקיטת הליכי אכיפה כנגד המבקש.

מעבר לאנטרס הצבורי שבשמירה על שילטון החוק, הרי כבר נפסק לא אחת כי נזק הכרוך בדחיית בקשה למתן סעד של מניעת הרחקה מהארץ אינו בלתי הפיך ((עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (23.05.2011); עע"ם 1903/14 טרספה נ' משרד הפנים (29.05.2014); עע"ם 3658/11 תיאודור נ' שר הפנים (19.05.2011)), כאשר המבקש יכול להמשיך בהליכים, ובפרט כשהוא מיוצג (ואף בני משפחתו שוהים בישראל), גם כשהוא אינו שוהה בגבולות הארץ.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות, בערעור ובפסק דינו של בית הדין לעררים, אני סבור כי בנסיבות העניין- דין הבקשה להידחות.

על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד- שיש להליך הערעור סיכוי להצליח, והאחר- שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה [בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-687; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (16/02/2014)].

לאור האמור, דין הבקשה לסעד זמני להידחות.

בקשה לצוו ביניים שימנע את הרחקתה של המערערת 2 מישראל.

המבקשת 2 (להלן: "המבקשת") היא נתינה אוקראינית.

...

אני סבורה שאף שסכנה כזו קיימת, אין די בה כדי להביא לדחיית הבקשה לצו ביניים.

על כל פנים, המבקשת ממילא אינה נמצאת היום במשמורת, ולכן אין בהחלטה הנוכחית כדי לשנות את המצב מבחינה זו. אני סבורה כי מכלול כל האמור לעיל מביא למסקנה כי יש להיעתר לבקשה למתן צו ביניים: סיכויי הערעור אינם גבוהים אך לא ניתן לשלול אותם, מחד גיסא; ומאידך גיסא – שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לכיוון קבלת הבקשה, מה עוד שלמבקשים נקבע מועד לדיון בבקשתם להסדרת מעמדה של המבקשת בעוד כחודש.

לכן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על עיכוב ביצוע הרחקתה של המבקשת מישראל עד למתן פסק דין בערעור.

על בסיס פסק הדין שהיתקבל ביום 2.9.2021, ביקש המערער להאריך את המועד לתקיפת החלטת המשיבה שלא לתת לו מעמד עולה מכוח חוק השבות וצו ביניים שימנע את הרחקתו מישראל עד להכרעה בעתירה.

מעמדת המשיבה בהליך קמא עולה כי הנוהל הרלוואנטי לבחינת בקשה למתן מעמד עולה מכוח חוק השבות הוא "נוהל הטיפול בבקשה לשינוי מעמד מתייר ל'עולה' בישראל לזכאי שבות". נוהל זה לפי כותרתו ומטרתו, מסדיר את הטיפול בהגשת בקשה למעמד עולה על ידי נתין זר השוהה בישראל ברישיון ביקור מסוג ב/2, וקובע, בין היתר, "נוכחות אישית חובה" של המבקש בלישכת הרשות האזורית במקום מגוריו וכי על המבקש להגיש טופס בקשה לתעודת עולה וטופס בקשה לתעודת זהות המצורפים כנספחים לנוהל.

אלא שבקשתו הראשונה נבחנה ונדחתה בשל הצגת מיסמך מזויף, הוצא נגדו צו הרחקה, והובהר למערער בהזדמנויות שונות, כי על מנת שתבחנה טענותיו לאור פסק הדין האוקראיני עליו להגיש בקשה חדשה ולצורך כך עליו לצאת מישראל ולהגישה ממדינת מוצאו.

...

נטען כי חובת המשיבה לדון בבקשה שהוגשה, עולה מנהלי המשיבה עצמה ובפרט מ"נוהל טיפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה" מספר 1.6.0001; כי בהתאם לנוהל זה, בעניינו של המערער לא מתקיימים החריגים המאפשרים להתנות את הטיפול בבקשתו ביציאתו מישראל; כי על אף שמצוין בנוהל הטיפול בבקשה לשינוי מעמד מתייר ל"עולה" שהוא חל על בעלי אשרות ב/2 תייר, הרי שכל בקשות לעלייה, בין אם של שוהים לא חוקיים ובין אם של מחזיקי אשרת תייר או אשרה אחרת, מטופלות להלכה לפי נוהל זה ולפיו טופלה גם בקשתו הראשונה של המערער והוא לא התבקש לעזוב את הארץ; כי כל המסמכים שהיה על המערער להגיש הוגשו ונמצאים אצל המשיבה; כי המערער נמצא במשמורת, ואין מניעה שבקשתו תוגש על ידי בא כוחו כעולה לשיטתו מהנחיית היועמ"ש בנושא ייצוג על ידי עורך דין ונוהל מספר 5.2.0022 "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטרים". לאור כל האמור לעיל, טען המערער כי בקשתו הוגשה כדין ויש לדון בה לגופה.

לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה ובבקשה למתן סעד זמני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) ל[תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט](http://www.nevo.co.il/law/157751)2018-, שחלה בענייננו מכוח [תקנה 34](http://www.nevo.co.il/law/98562/34) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

לנוכח כל האמור, בהינתן הצטברות הנסיבות החריגה שעליה עמדתי, אין עילה להתערב בהחלטת המשיבה שלא לסווג את פנייתו של המערער כ"בקשה חדשה" ולא לדון בה לגופה.

אשר על כן, הערעור נדחה, וממילא נדחית הבקשה לסעד זמני.

בית הדין הוסיף כי הזכות המוגנת לחיי מישפחה היא זכותו של האזרח הישראלי ולא של הנתין הזר וכי אם זכות זו אינה בת מימוש, כי אז התוצאה המתבקשת היא הפסקת ההליך המדורג.

בית הדין הוסיף ודחה את טענת המערערים שלפיה המשיבה פעלה בנגוד ל"נוהל הערות גורמים בבקשות למעמד בישראל מכוח קשר זוגי עם ישראלי", שמספרו 5.2.0015 (להלן – נוהל הערות גורמים), בכך שלטענת באת-כוחם, המשיב מנע מהמערער להעלות את טענותיו ואף לא נערך עמו ריאיון קודם שהתקבלה ההחלטה הנדונה.

העירעור הנידון העירעור הנידון הוגש ביום 8.10.2023 וביום 9.10.2023 הוגשה בקשה למתן צו ביניים, שלפיו תוקפו של רישיון ישיבת הארעי מסוג א/5 שניתן למערערת, אשר לעת הזו עומד בתוקף עד יום 23.12.2023, יוארך עד הכרעה בעירעור.

כפי שנקבע בפסק דינו של בית הדין לעררים, לנוכח מדיניות אי הרחקת אזרחי אוקראינה השוהים בישראל, לא ניתן צו המורה על יציאתה של המערערת מישראל.

...

בפסק-דין זה נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיב מיום 15.5.2023, אשר דחה את הערר הפנימי על החלטה מיום 29.11.2022, שלפיה סורבה בקשת המערערים להעניק למערערת רישיון ישיבה בישראל מכוח זוגיותה הנטענת עם המערער.

לאחר עיון בפסק דינו של בית הדין לעררים, בכתב הערעור ונספחיו ובתיקו של בית הדין (שהתקבל בימים אלו), לרבות בתשובתו המפורטת של המשיב לערר שנדון בבית הדין וכן מהטעמים שיובאו בהמשך הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי, אף ללא תשובה נוספת מטעם המשיב.

כמו כן וכאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימות הוראותיה של תקנה 148(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, כך שניתן לדחות את הערעור הנדון תוך הסתמכות על הנמקותיו המפורטות של בית הדין בפסק-דינו.

שכן, נמצא כי אין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו במסגרתו, כי ממצאים אלו תומכים במסקנה המשפטית של פסק הדין וכן כי לא נמצאה בו טעות שבחוק.

לנוכח כל האמור ומהטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית הדין לעררים, הערעור נדחה.