בקשה לפתיחת הליכי פשיטת רגל בעקבות הפרת הסכם פשרה

החייבת אף טענה להשלמת התמונה, כי הבנק לא נקט בהליכים לגביית החוב מהגרוש וכי הסדר פשרה שנחתם עמו הופר.

כן נטען, כי החייבת השתהתה וכבשה טענותיה במשך שנים רבות, באשר לא טענה דבר לעניין זיוף חתימתה ואף לא כנגד החוב הפסוק בתיק ההוצל"פ במשך כעשור, עד לפתיחת הליך פשיטת הרגל.

לצד זה יש לציין, כי אף אחד מהצדדים, לא הנאמן ולא הבנק, לא ביקשו לזמן את הגרוש למסירת עדות או חקירה על תצהירו זה, כך שאף איני זוקפת לחובת החייבת את אי התייצבותו של הגרוש לחקירה נגדית (ר' בעיניין זה אף דברי החייבת בפרוטוקול הדיון מיום 26.7.20, עמ' 4 ש' 31 – עמ' 5 ש' 3).

...

טענות הצדדים טענות החייבת - לטענת החייבת, יש לדחות את תביעת החוב שהגיש הבנק במלואה, מאחר שחתימתה על כתב הערבות לרבות על הצהרת גילוי נאות זויפה, וזאת בהתאם לקביעת המומחה ואף בהתאם לחוות הדעת שהוגשה על ידי מומחית לכתב יד מטעמה.

אף אין בידי לקבל את טענות הבנק לנזק אשר נגרם לו עקב חלוף הזמן בטרם הועלתה טענת החייבת.

לא התנהל לפני הליך בנוגע לעילות תביעה אחרות כלשהן ומעורבות נטענת בעסקיו של הגרוש לא די בה, כשלעצמה, כדי להביאני למסקנה בדבר תוקפו של מסמך הערבות, בפרט נוכח קביעת המומחה בדבר זיוף חתימת החייבת ושאר הטעמים שנסקרו לעיל.

לאור האמור, ולסיכום: מצאתי כי החייבת הרימה את הנטל להוכחת טענתה, כי לא חתמה על כתב הערבות ועל טופס גילוי נאות לערב.

בנוסף לכך, ניפתח הליך פשיטת רגל כנגד סגל והליך פירוק כנגד מספר חברות בשליטתו.

ביום 21.9.2016 הודיעו הצדדים לתביעת שטרן כי הגיעו להסדר מחוץ לכתלי בית המשפט, במסגרתו הסכימו על דחיית תביעת שטרן וטענותיהם כנגד הנתבעים בה. בית המשפט החליט על דחיית התביעה ללא צו הוצאות בהתאם להסכם הפשרה בין הצדדים, כאמור בהחלטה מיום 5.10.2016.

המבחנים המקובלים לבחינת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין הפרת חובה חקוקה לבין הנזק (על פי עוולה זו) הם אותם מבחנים המשמשים לבחינת יסודותיה של עוולת הרשלנות – מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן "השכל הישר", כאשר בעיניין ועקנין צוין כי המבחן המתאים ביותר לקיומו של קשר סיבתי משפטי הוא מבחן הסיכון – אשר בוחן מהו הסיכון שאותו ביקש המחוקק למנוע, ואם התוצאה המזיקה נופלת למיתחם הסיכון (שם, בעמ' 146).

כך נקבע בסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"): "68. בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובילבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא היתנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". משקבעתי לעיל את חבותם של הנתבעים 1-4 כלפי התובעת בגין הפרת חובות ורשלנות לאור התנהלותם כאנשי מיקצוע, כעת אדרש לבחינת קיומו של כסוי בטוחי מצד הפניקס למעשיהם אלה.

...

תוכן עניינים הצדדים 3 עיקרי התביעה 5 טענות הצדדים 8 טענות התובעים בסיכומיהם 8 פירוט הנזק ואחריות הנתבעים לנזק 16 טענות הנתבעים בסיכומיהם 17 סיכומי תשובה 27 הודעות לצדדים שלישיים 28 מר רונן מנדזיצקי – טענות הצדדים 28 מר ירון פיטארו – טענות הצדדים 32 ד"ר רם וילנר – טענות הצדדים 36 חוות דעת מומחים 40 דיון 60 רקע – קרנות פורום והקשר בין התובע לבין מר עמי סגל 60 התביעה נגד הבנק הבינלאומי 65 התביעה נגד בנק הפועלים 86 התביעה נגד סופיריור ונושאי המשרה (הנתבעים 1-4) 125 התביעה נגד הפניקס 153 התביעה נגד רו"ח יורי אביאל 164 הודעות צד ג' 185 מר רונן מנדזיצקי 185 מר ירון פיטארו 194 ד"ר רם וילנר 203 אשם תורם 213 הנזק שנגרם לתובעים והיקף החבות של הנתבעים האחראים לו 223 סוף דבר 232 הצדדים התובע 1, מר שמואל מנדזיצקי (להלן: "התובע" או "שמואל"), הינו איש עסקים אשר כפי שהצהיר עיקר עיסוקו בתחום מוצרי החשמל והאלקטרוניקה.

על כן, סבורני כי פסיקה על דרך האומדן היא המתאימה למקרה דנן.

כמו כן קבעתי כי אחריותו של אביאל רלוונטית ביחס לכלל ההשקעות שביצעו התובעים בקרנות פורום בהתאם לתביעתם זו. מצאתי לנכון לקבוע כי לאחר הפחתת אשמו התורם של התובע, מתוך סך השקעות התובעים בקרנות פורום, שעמד על סכום של 26,192,992 ש"ח, חב רו"ח אביאל בפיצוי התובעים בסכום של 1,500,000 ש"ח. סוף דבר הנתבע 1, בית ההשקעות סופיריור, יישא בפיצוי התובעים בסכום של 250,000 ש"ח. הנתבע 2, ערן נוטע, יישא בפיצוי התובעים בסכום של 250,000 ש"ח. הנתבע 3, שי פיימן, יישא בפיצוי התובעים בסכום של 250,000 ש"ח. הנתבע 4, רן שחר, יישא בפיצוי התובעים בסכום של 250,000 ש"ח. מתוך הפיצוי האמור אותו נדרשים לשלם הנתבעים 1-4 לתובעים תישא חברת הפניקס, הנתבעת 5, ב-60% מהסכום שבו חבים כל אחד מהנתבעים 1-4 וזאת בהתאם לחלוקה שקבעתי לעיל.

נוסף על כך אני מחייב את הנתבעים 1-4 לשאת, ביחד ולחוד, בהוצאות ושכר טרחת עו"ד של הצדדים השלישיים בהליך זה בסכום כולל של 45,000 ש"ח, באופן שכל אחד משלושת הצדדים השלישיים יזכה בסכום של 15,000 ש"ח (כולל מע"מ).

אשר לעילת התביעה נטען כי זו מבוססת והוגשה על רקע הפרת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים וכי טענות המשיבה 1 מבוססות על מסמכים חיסויים שהוחלפו הין הצדדים לצרכי פשרה או במהלך תקופה ההיתקשרות בין הצדדים.

יצוין כי כעולה מתשובת המשיבה 1, בשנת 2009 פתח המבקש בהליך פשיטת רגל, הליך שבוטל בסופו של יום.

אשר לסכויי ההליך- המבקש טען כי התביעה מבוסס על ההסכמים שנחתמו עם המשיבה, נתבע פיצוי בגין הפרת ההסכמים ואבדן רווחים / פרמיות להם היה זכאי מכוח ההסכמים (ביטוח בריאות חו"ל- 153,000 ₪, בטוחי בריאות- 128,000 ₪) ותשלומים בהם חויב המבקש בגין פוליסת הביטוח של המשיבה (בטוחי בריאות לשילוח הראל- 120,000 ₪ ו-115,000 ₪).

...

היועמ"ש הותיר ההכרעה לשיקול דעת ביהמ"ש. המבקש השיב לתגובות וטען כי היועמ"ש הוא בעל הדין הרלוונטי לצורך ההכרעה בבקשה זו וכי מעמדה של המשיבה 1 הינו משני בלבד ובנסיבות אלו, לאור עמדת היועמ"ש, יש להיעתר לבקשה.

בנסיבות אלו, אין הצדקה להיעתר לבקשה.

עם זאת, כאמור, לפנים משורת הדין ועל מנת שלא לחסום את דרכו של המבקש כבר בשלב זה, מצאתי להיעתר לבקשה באופן חלקי כמפורט בס' 14 להחלטה.

לסיכום, ניתן למבקש פטור מתשלום האגרה עד לסכום תביעה של 500,000 ₪.

בכל מקרה, לטענתה, על בית המשפט להפחית את הריבית שתקבע, בהיותה בגדר פיצויים מוסכמים, לפי סעיף 15(א) סיפא לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970 (להלן – "חוק החוזים (תרופות)").

הבנק בכתב תשובתו ובסיכומי תשובתו מבקש לדחות את כל טענות הנתבעים ומשיב כדלקמן: אין מדובר בחוזה יחס, בעסקת שותפות ובהסכם אשראי מסוג NON-RECOURS, אלא בהסכם הלוואה בנקאי, שכל תנאיו מפורטים בו, בנספחיו ובתוספות שנוספו לו, והם אלה המחייבים את הצדדים, בלבד; מלוא חוב ההלוואה הועמד לפרעון כדין ובהתאם להסכמים שבין הצדדים, לאחר שהנתבעים הפרו את הסכם ההלוואה, בכך שלא פרעו את הריבית שהיה עליהם לפרוע, ולאחר שמצבה הכלכלי של פ.ד. הורע, באופן שמאפשר על-פי ההסכם להעמיד את כל החוב לפרעון מיידי; ניתנה אורכה מספקת להסדרת החוב, אך הנתבעים לא פעלו במאומה להסדרתו; גובה החוב פורט, הן בכתב התביעה, הן בתצהירי עדי הבנק והן בחוות דעת מטעמם, ואילו הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית; ההלוואה חויבה בריבית הפיגורים, על-פי הסכם ההלוואה והיא גם סבירה ואיננה חריגה; פלדמן הסכים לערוב למלוא חובות פ.ד. כלפי הבנק במסגרת התוספת השנייה, כשבמהלך כל המשא ומתן הוא היה מלווה בעורכי-דין מהשורה הראשונה; הליכי פשיטת הרגל ננקטו כדין ופלדמן לא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו.

אקדים כאן את מסקנתי ואומר, כי לאחר עיון בכל העדויות והראיות שהוצגו לפני, ולאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים, אין מנוס, לדעתי, מקבלת התביעה, הן כלפי פ.ד. (וכמובן HFZ) והן כלפי פלדמן, למעט תיקון מסוים בחיוב הריבית, כפי שיפורט להלן, ולאור מסקנתי זו יש להצר על כך שהנתבעים לא השכילו למצות את הליך הגישור הממושך שהיה בין הצדדים, או להגיע להסכם פשרה אחר מחוץ לכֹתלי בית המשפט, למרות ההזדמנויות הרבות שניתנו לכך.

יתרה מזו, לטענת הבנק (סעיף 60 לסיכומיו), שלא הוכחשה על-ידי הנתבעים, גם בהתנגדותו של פלדמן לבקשת פשיטת הרגל שניפתח כנגדו, הוא לא העלה טענה להיעדר הסכמה לערוב לכל חובות פ.ד. או להטעייה מצד הבנק בנושא זה, וטענה זו הועלתה על ידו (ועל ידי פ.ד.) לראשונה במסגרת הגנתו לתביעה זו. להוכחת גירסתו טוען פלדמן, שלא הייתה כל כדאיות כלכלית מצִדו לתת ערבות אישית בלתי מוגבלת לכל חובותיה של פ.ד., ולשם כך הוא הגיש חוות דעת של רו"ח פרופ' חיים אסייאג.

...

לאור האמור לעיל, אני קובע שפלדמן לא הוכיח את עילת הקיזוז ולא הוכיח את גובה הנזקים הקשורים, על-פי הנטען, אליה.

תוצאה תוצאת כל האמור לעיל היא, שאני מחייב את שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום התביעה, בצירוף ריבית על-פי האמור בכתב התביעה אך בכפוף לתיקון הריבית כאמור בסעיף 42.

כן אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, שכר-טרחת עורך-דין בסך 2,700,000 ₪ והוצאות משפט בסך 2 מיליון ₪, שניהם בצירוף הפרשי התמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.

בתגובה פירטה "יפה הוד" את הסכומים ששולמו עד כה וטענה כי בשל הפרת ההסכם יש להעמיד את החוב על הסכום המקורי, 490,280 ₪ בצרוף ריבית של 5% לשנה (התגובה על צרופותיה סומנה י"ז למוצגי ההגנה).

עוד טוען התובע כי הנתבעת הפרה את חובת תום הלב בהתאם לסעיף 12(א) ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), ושבשל היתנהלות הנתבעת איבד את מקור פרנסתו העקרי – פיטום הודנים ומכירתם ונקלע להליכי פשיטת רגל שבמסגרתם העלה את טענותיו אך לא זכה למענה.

פתיחת הדלת לבחינה מדוקדקת של הסכמי פשרה ביחס לאופן החלתן של הוראות הדין הרלוואנטיות על התשתית העובדתית המונחת ביסוד ההסכמים עלולה בסופו של יום לפגוע בבעלי דין המבקשים ליפתור את הסיכסוך ביניהם מבלי להדרש להליך משפטי מלא".

אין לקבל את טענות התובע כי לא ניתן לו יומו בהליך פשיטת הרגל – מעיון בחומרים מתיק פשיטת הרגל שניהל התובע עולה כי הוא העלה שם במספר הזדמנויות, גם לאחר שחלפו המועדים לכך, את טענותיו לביטול הסכם הפשרה והן נדחו: בתגובת הנאמן מחודש אוקטובר 2015 הוא מבהיר כי בחן את החוב האמור ואת טענות התובע וכי התובע רשאי לערער על ההכרעה בתביעת החוב – אך ערעור לא הוגש.

...

נוכח כל האמור, הרי שהתובע קיבל יומו בבית המשפט, בהליכים משפטיים רבים בהם העלה טענותיו (לרבות במסגרת הליך זה שלא סולק על הסף).

נוכח כל המקובץ לעיל, לא מתקיימים במקרה זה טעמים המצדיקים ביטול הסכם הפשרה שנים ארוכות לאחר שקיבל תוקף של פסק דין: התובע חלק על החוב עוד במועד החתימה על הסכם הפשרה, אך חתם עליו משיקוליו; לא הוכח כי הוסתרו ממנו מסמכים שהיה בהם כדי לשנות את התוצאה; טענותיו נטענו בשלל הליכים ובקשות שהגיש לאורך השנים וממילא התובע לא פרע את חובו לנתבעת, שעומד כיום על מעל מיליון ₪.

סיכום מכלל הטעמים שפורטו – התובענה נדחית.