בקשה לפרטי שיקולי אבחנה בין הפקרה לעזיבת מקום תאונה

הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן ואלה פרטיו: ביום 13.9.19 סמוך לשעה 07:50, נהג הנאשם מכונית באור יהודה בדרך בר לב מכיוון מערב לכיוון מזרח בואכה מעגל תנועה.

עבירת ההפקרה לאחר התאונה המשיך הנאשם בנהיגה, עצר בקירבת מקום, היתקשר לחברו ובקש ממנו לקחתו למישטרה.

כאן המקום לציין כי יש לאבחן את נסיבות עניין קריאף (אשר נדון למאסר בדרך של עבודות שירות) מנסיבות מקרה זה. קריאף נותר במקום התאונה, הבחין בעזרה המוגשת למנוחה (רח' בן יהודה בת"א בצהרי יום) ורק לאחר מכן עזב את מקום התאונה כאשר הוא מותיר את אופנועו במקום.

במכלול השיקולים, אני רואה לנכון לקבוע כי אשר לתאונה יש להעמיד עונשו של הנאשם ברף העליון של המיתחם.

...

כמו כן אני סבור כי יש לגזור על הנאשם את שני העונשים באופן שחלקם יהיה מצטבר.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 15 חודשים מאסר בפועל.

בעברו 24 הרשעות קודמות, מהשנים 2020-1995, בגין שימוש בטלפון בזמן נהיגה, עבירות מהירות, אי ציות לרמזור אדום, נהיגה בשיכרות, נהיגה בקלות ראש, היתנהגות הגורמת נזק, סיכון עוברי דרך בנסיעה אחורנית, אי מסירת פרטים בתאונת נפגעים, סרוב לבדיקת שיכרות ואי ציות לשוטר.

בתוך כך הזכיר את רצף מעשיו החמורים של הנאשם החל בעצם הנהיגה בשיכרות, דרך העקיפה האסורה וחציית הצומת באור אדום, הפגיעה במנוחה וגרימת מותה, עזיבת מקום התאונה תוך הפקרת המנוחה לגורלה המר וכלה בסרוב למסור לשוטרים דגימות דם ושתן.

על כן ביקש לתת לשיקול זה משקל אשר יעביר מסר מבית המשפט לנאשמים המעודד נטילת אחריות.

מעיון בהצעת החוק אנו למדים כי המחוקק ביקש להלחם בתופעה של תאונות "פגע וברח", כאשר נהגים מפקירים לנפשם נפגעי תאונות דרכים ונמלטים מהמקום כדי להיתחמק מענישה.

על אף שלדאבון הלב נתקלים אנו מזה שנים באירועים קשים בכבישי ארצנו, ומאות רבות של משתמשים בדרך קיפחו את חייהם לאורך השנים האחרונות, מעטים המקרים בהם מצטברים זה לזה מרכיבי החומרה שהתגלו במעשיו של הנאשם, ותעיד על כך הפסיקה שתפורט לעיל, לצד האבחנות שיפורטו בינה לבין המקרה הנוכחי.

...

ב"כ המאשימה טען כי המסקנה העולה מכך היא כי מדובר בנאשם שמונע ממוטיבציה חיצונית בלבד ומרצון לשפר את מצבו המשפטי.

העונש הראוי בגדר המתחם באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, המשמשות לקביעת מיקום העונש ההולם בגדר המתחם, הרי שאין מנוס מלהזכיר לחומרה את עברו הפלילי והתעבורתי של הנאשם.

המסקנה המתחייבת מהתמונה שהוצגה עד כה הנה כי ראוי היה לשקול להשית על הנאשם עונש המצוי בחלק העליון של מתחם העונש ההולם.

לאור כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 10 שנים, מיום המעצר - 12.5.20.

בנוסף, אין לנאשם כל עבר תעבורתי או פלילי, ורק לאחרונה הצליח להשיג רישיון למשאית כאשר כל פרנסתו תלויה ברישיון זה. ב"כ הנאשם הפנה במסגרת טיעוניו בכתב גם לפרשת נאווה אפרתי (ארוע של תאונה קטלנית עם הפקרה) ובקש להבהיר כי על הענישה להיות אינדיווידואלית ולהתאים לנסיבות המיוחדות של נאשם זה. דיון וגזירת העונש – מידת הפגיעה בערך חברתי מוגן קדושת החיים וזכותו של כל אדם הנע בדרכים כי אחר לא יפגע בשלמות גופו ובריאותו הנן ערכים חברתיים אשר נפגעו כתוצאה מהיתנהגות הנאשמת בפרשה זו. הנאשם לא נתן זכות קדימה להולך רגל שחצה כביש במעבר חצייה ופגע בו. לאחר פגיעה זו עזב לזמן קצר את הזירה ולא השאיר מיידית פרטים ולא נתן עזרה כמצופה ממנו להולך הרגל שנפע קלות.

קביעת מיתחם הענישה – לצורך קביעת המיתחם אבחן ראשית ענישה אשר נגזרה במקרים בעלי נסיבות דומות ככל הניתן: בפ"ל 4083-06-14 מדינת ישראל נ' נג'מי- הורשע הנאשם בעבירות של אי ציות לרמזור אדום, גרימת תאונת דרכים, נזק לרכוש, חבלה לגוף, הזזת רכב ממקום תאונה, אי הגשת סיוע, אי מסירת פרטים, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ללא פוליסת ביטוח.

המדינה לא עתרה לכל רכיב של מאסר בפרשה זו ולכן אין הצדקה לשקול רכיב זה במסגרת המיתחם הראוי (כולל אי שקילת רכיב של מאסר ממותנה).

...

לאחר ששקלתי את כל הנסיבות לעיל הגעתי למסקנה כי לא מתקיימת נסיבות המצדיקה חריגה לקולה או לחומרה ממתחם העונש שקבעתי לעיל.

אני סבור כי שילוב העובדה כי הנאשם גרם לתאונה במעבר חצייה ולאחר מכן עזב את הזירה אינו מאפשר גזירת ענישה בחלקו הנמוך של המתחם.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: קנס בסך 1500 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

שירות המבחן ציין כי הנאשם הגיע לפגישות האיבחון שנערכו לו, גילה אחריות ושיתף בפתיחות מחייו.

הנאשם חזר למקום, זיהה וקיבל פרטים של המעורבות בתאונה, בהמשך יצר איתן קשר ובקש לפצותן, אחת מהם הסכימה לקבל פיצוי.

נתתי דעתי לכך שהנאשם חזר למקום הארוע לאחר 10 דקות והבחין שהנפגעות מטופלות על ידי כוחות ההצלה, עם זאת גם בשלב זה לא מסר פרטיו למעורבות או לשוטרים ועזב את המקום (לא יוחסה לו עבירה של אי מסירת פרטים ועזיבת מקום תאונה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה).

על מדיניות הענישה הנוהגת ניתן ללמוד מפסקי הדין הבאים: · רע"פ 1892/16 עומר פדילה נ' מדינת ישראל (16.3.16): המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של הפקרה בנגוד לסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה (המבקש לא הורשע באחריות לגרימת התאונה) המבקש נהג ברכבו, פגע בהולך רגל אשר הושלך לאויר ואיבד הכרתו.

מכל מקום, ההסדרים הנורמטיביים בסוגיה זו עברו בשנים האחרונות שינוי מובהק לכיוון של היתרחקות מתפיסה - פרשנית או מהותית - של עונשים חופפים כבררת מחדל, והענקת מעמד בכורה לתפיסה הבוחנת אירועים עברייניים נפרדים כל אחד בפני עצמו, תוך הפעלת שיקול דעת פרטני באספקלריה של עיקרון ההלימה, אשר נקבע כעיקרון המנחה בענישה (סעיף 40ב לחוק העונשין).

...

הערעור נדחה.

לאור כל האמור, אני קובעת כי מתחם העונש הולם לעבירות שביצע הנאשם בנסיבות המתוארות בכתב האישום נע ממאסר קצר שיכול וירוצה בדרך של עבודות שירות ועד 15 חודשי מאסר, פסילה בת 3-6 שנים לצד ענישה נלווית.

עונשו של הנאשם לאור כל האמור, מצאתי לנכון ולמידתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 6 חודשים.

לאחר הערות בית המשפט ביחס למיתחם העונש הנטען, בפרט בהתבסס על הפסיקה שהוגשה, המאשימה מסרה כי לאחר שקילת הדברים הוחלט לעתור להטיל על הנאשם עונש בתחתית המיתחם שהוצע, ולא באמצעו.

ראה גם ע"פ 7936/13 לוי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (16.12.214) (להלן: ענין לוי) שניתן טרם תיקון 101, בו נקבע מיתחם בין 24 ל- 54 חודשי מאסר והעונש שנגזר הועמד על 26 חודשי מאסר בגין הפקרה לאחר תאונה בה נהרגו שני אנשים.

היא אושפזה בבית החולים במצב קשה, כשהיא מורדמת ומונשמת, ואובחנה כסובלת מפגיעה רב מערכתית שהתבטאה בחבלת ראש קשה, בשברים מרובים בעצמות הגולגולת והפנים, דימום תוך מוחי, שברים בעמוד שדרה, שברים בגוף וחבלות באיברים הפנימיים.

אולם היתנהגות הנאשם לאחר התאונה – המשך נסיעה רצופה, החניית הרכב בחנייה שמאחורי ביתו, החזרה הרגלית אל זירת התאונה, ההבחנה במצב הדברים במקום, ועזיבת המקום חזרה לביתו, מבלי להודיע בשום שלב לגורמים המוסמכים על מעורבותו בתאונה, עד שהמשטרה הגיעה אליו כעבור כשעה - מלמדת שאין המדובר אך בהתנהגות שהיא תוצאה של אובדן עשתונות אלא בהתנהגות מודעת, שנועדה למלט את הנאשם מאחריותו ומהמחיר הנילווה לכך.

המאשימה הפניתה בטיעוניה לעונש למספר פסקי דין בעבירת הפקרה וביקשה שהעונשים שהוטלו בהם ישמשו אמת מידה לעונש הראוי לנאשם.

...

בית המשפט התחשב בכלל נתוני המקרה ונתן משקל לכך שחלפו כ-5 שנים מאז התאונה ועד לגזר הדין, ובסופו של דבר הטיל עליו 6 חודשי מאסר בעבודות שירות.

ובסופו של דבר נקבע מתחם עונש הולם הנע בין 14 ל- 36 חודשי מאסר והנאשם נדון ל- 14 חודשי מאסר.

נוכח כל האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 15 חודשי מאסר בפועל.