בקשה לפסיקת שכר והוצאות עדות

בהמשך חקירתו הנגדית, העיד המוכר כי הוא לא שילם באותה עת את דמי ההסכמה מכיוון שלא היה לו כסף (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 15-14) ומנגד, הסכים לכך שבהתאם להסכם, כל כספי התמורה הופקדו בנאמנות וחלקם עדיין היו אצל הנאמן גם בעת שהגישו הרוכשים את התביעה נגדו בשנת 2013 (עמ' 21 לפרוטוקול, ש' 8-1).

עוד אני סבור, כי אף מטעמי מדיניות שיפוטית, אין מקום להעתר לבקשה לפסוק הוצאות ושכר טירחה באופן עצמאי מההליך במסגרתו הוא נוהל, שכן אחרת אין לדבר סוף ובית המשפט היה מוצף בתביעות לפסיקת הוצאות ושכר טירחה על בסיס פסקי דין קודמים שלא קבעו זאת (ראו: ת"א (שלום - י-ם) 32926-08-10‏‏ חיים וינר נ' עריית ירושלים (נבו 12.7.2015)).

...

תמצית טענות הנתבע (המוכר) יש לדחות את התביעה, מהנימוקים הבאים: עילות סף - השתק בגין מעשה בית דין, הנובע ממיצוי העילה בשל הסכמות קודמות בין הצדדים שזכו לתוקף של פסק דין; התיישנות; מניעות בשל תניית בוררות, שנקבעה בהסכם ההלוואה; היות כתב התביעה טורדני, קנטרני ונקמני; הגשת התביעה בחוסר תום לב, ללא צורך וללא עילה.

לפיכך, אף אם הייתי מגיע למסקנה כי יש לפסוק לרוכשים פיצויים בגין רכיב זה, הנתונים הרלבנטיים לחישובם שונים מאלו שהציגו לפניי הרוכשים ומשלא הוצגו לפניי נתונים בסיסיים אלו, לא ניתן אף לאמוד את אותם נזקים וסביר להניח שהם היו נמוכים משמעותית מאותו אומדן שערך התובע 1.

בשקלול מכלול הרכיבים הרלבנטיים ובכללם משך האיחור החמור הקרוב ל-7.5 שנים, התנהלותו בעצלתיים של המוכר במסירת המקרקעין, הסבל הרב שנגרם לרוכשים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק לרוכשים סך של 300,000 ₪ כפיצוי עבור רכיב נזק זה. סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ונדחית ברובה.

הנתבע ישלם לתובעים סך של 300,000 ₪.

לעניין שכר והוצאות עדות לפניי בקשה לפסיקת שכר והוצאות עדות שהוגשה על ידי עו"ד ד.ר. (להלן: "העדה"), אשר זומנה להעיד מטעם המשיבה לעדות ארוכה אשר נמשכה מספר ימים ובהקף של למעלה מעשרים ואחת שעות.

...

התוצאה בנסיבות אלו, ותוך שיקלול השיקולים המפורטים לכאן ולכאן, אני מורה כי המתנגדת תישא בגין הוצאותיה ושכר טרחתה של העדה בסך של 4,500 ₪ בתוך 30 ימים.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

במסגרת פסק דין זה הורה בית משפט השלום לכונסי הנכסים לדיווח על השלמת העסקה עד ליום 1.1.2022.

לענייננו, חשוב במיוחד לציין כי גם פסק הדין מ-2021 לא כלל היתייחסות לחיוב בהוצאות ובשכר טירחה, וכי באותו שלב הצדדים לא טענו כלל בסוגיה זו. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר המכירה, הוגשו מספר בקשות נוספות בתיק: בקשה של הרוכש להצטרף כצד להליך, בקשה לחתימה על פסיקתא, בקשות למתן הוראות בעיניין יישום הסכם המכר, שהוגשו על-ידי כונסי הנכסים, ובקשה לפסיקת שכר טירחה של כונס הנכסים מטעם המשיבה.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי.

לבסוף, וזהו טעם נוסף לדחיית הבקשה, לא שוכנעתי כי היא מעוררת חשש לעיוות דין.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

בית המשפט המחוזי קבע כי לבית משפט השלום סמכות לידון בבקשה לפסיקת הוצאות ושכר טירחת עורך דין, שכן מדובר ב"החלטה אחרת" ולא בפסק דין, שכן הוא ניתן בטרם הסתיימו כל פעולות העזר הכרוכות בבצוע פירוק השתוף.

כפי שציינתי בהחלטה, לטעמי, היה על מרינה לעמוד על הוצאותיה בשלב הראשון וככל הנידרש ליזום הליך כלשהוא ביחס לפסיקת ההוצאות (ולו על מנת לברר האם כב' השופטת מני גור סברה כי אין מקום לחיוב בהוצאות או שמא אולי מדובר בהשמטה מקרית), ולא להמתין עם הבקשה עד לאחר שיחרור כונסי הנכסים וסיום ההליך, שנים לאחר מכן.

...

מהטעמים עליהם עמדתי לעיל, אני סבור כי יש מקום לשפות את מרינה בגין הוצאות להן נדרשה, ולמעט ההוצאה בעניין חוות דעת בצלאל קציר, וזאת מאחר שאיני סבור כי יש להשית הוצאה זו על כתפי העירייה בנסיבות העניין.

בסיכומו של דבר, לאחר בחינת מכלול השיקולים לעניין שכר הטרחה כמפורט לעיל, לרבות היקף ההליכים והעבודה, משך ההליך, התנהלות הצדדים, הדיונים שנערכו, מידתיות וסבירות התשלום וכיו"ב, מצאתי בנסיבות מקרה דנן להעמיד את סכום שכר הטרחה שהעירייה תשיב למרינה בקשר עם הליך פירוק השיתוף, על סך של 350,000 ₪.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, העירייה תישא בהוצאות מרינה כמפורט בסעיף 47 לעיל וכן בתשלום שכ"ט כמפורט בסעיף 53 לעיל.

נקבע כי: "מחד, מדובר בתקופה שנמשכה לאורך שנים רבות. מעיון בהליכים שנערכו ובמספר הדיונים, לרבות אופי הדיונים וחקירות המומחים, נדרשו משאבים בניהול ההליך. לעומת זאת, מדובר בהליך שהתנהל לסירוגין עם פרקי זמן ארוכים ללא כל פעילות של הצדדים או באי כוחם. גם לאחר העיון בתיק באשר להקף הבקשות והליכי הביניים שניהלו הצדדים, לרבות טיבן הליכי הביניים והמשאבים שנדרשו הצדדים להשקיע, לא מצאתי כי קיימת קורלציה סבירה ומידתית בין הקף העבודה לסכום שכ"ט הנידרש גם אם זה הסכום שהוצא בפועל, זאת בפרט כאשר בוחנים את ההוצאה בשים לב לשלב שבה הוצאה. כאמור, ריאליות כפופה למידתיות וסבירות". תמצית טענות המבקשת - מרינה בבקשת רשות ערעור: לא היה מקום לערוך הבחנה בין השלב בהליך מפתיחתו עד לקביעה חלוטה בדבר פירוק השתוף על דרך היתמחרות (להלן: "השלב הראשון") שאז הצדדים אדברסריים זה לזה ובעלי אינטרסים מנוגדים ומשכך אחראים להוצאות שנגרמות, לבין השלב של כנוס הנכסים ומכירת הנכס (להלן: "השלב השני") שאז אפשר שקיימת זהות אינטרסים לבעלי הדין והשליטה בהליך עוברת לכונס הנכסים ובימ"ש קמא לא פסק למבקשת הוצאות ושכ"ט בגין שלב זה. כמו כן, נטען כי לא היה מקום לשלול על בסיס הבחנה זו הוצאות ושכ"ט שהוכח שהוצאו בשלב הכנוס.

ממילא, אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין המצדיק היתערבות של ערכאת העירעור, במיוחד נוכח ההלכה שבימ"ש של ערעור לא יטה להתערב בהחלטה בעיניין הוצאות אלא במקרים חריגים בלבד ואין עסקינן במקרה מסוג זה. כמו כן דרישת מרינה לקבל שכר טירחה והוצאות בגין ההליכים החיצוניים חסרת בסיס משפטי ונעדרת תום לב ומדובר בטעם מיוחד לא לפסוק למרינה הוצאות ושכ"ט ולדחות את בקשת רשות העירעור על הסף.

...

החלטת בימ"ש מבוססת ומפורטת תוך התחשבות במכלול הנסיבות שראוי לקחתם בחשבון בפסיקת ההוצאות ושכ"ט עו"ד. דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148 (ב) לתקסד"א שכן לא מצאתי כי יש לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית ואין בפסק הדין טעות שבחוק.

  אוסיף כי אין בידי לקבל את טענת מרינה בערעור ביחס לפסיקת הוצאות בגין הליך ברע"א 4635/23 הואיל ומעיון בבקשה לפסיקת הוצאות מיום 20.1.22 עולה כי מרינה כלל לא ביקשה הוצאות בגין הליך זה. 13.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להתקבל ודין הערעור להידחות.