בקשה לפסיקת הוצאות משפט נוכח זיכוי מאישום

כללי לפניי בקשה לפסיקת הוצאות הגנה מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") בעקבות זיכויו של המבקש מכתב האישום שהוגש נגדו.

רקע נורמאטיבי סעיף 80(א) לחוק העונשין שכותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", מונה שתי עילות שבהתקיימותן, יחד או לחוד, רשאי בית המשפט לפצות נאשם על הוצאות הגנתו, בין אם זוכה ובין אם בוטל כתב האישום שהוגש נגדו לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ. העילה הראשונה עניינה בכך שלא היה יסוד להאשמת הנאשם; העילה השנייה, עניינה בהתקיימותן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

...

לאור כל האמור, לא מצאתי שיש הצדקה לפיצוי המבקש על פי העילה שעניינה - "לא היה יסוד להאשמה". אשר לעילה שעניינה "נסיבות אחרות שמצדיקות זאת", מצאתי שיש לפצות את הנאשם בשל פעולות בלתי תקינות שעשתה המשטרה בזירת האירוע ובמהלך חקירתו של המבקש כמפורט להלן: השימוש בכוח נגד המבקש בדרך של הובלתו תוך כיפוף ידו לאחור בלי שהייתה לכך הצדקה וזאת בעקבות הקביעות בהכרעת הדין שלפיהן המבקש לא חסם את תנועת הקרקל, לא נקט באלימות, ולא התנגד למעצרו.

סוף דבר כאמור, החלטתי שיש לפצות את המבקש על פי העילה השנייה שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". כיוון שהמבקש לא הציג ראיות בנוגע להוצאות הגנתו ואף לא נקב בסכום כלשהו בבקשתו, אקבע את גובה הפיצוי על דרך האומדן תוך התחשבות בהיקפו של התיק, כמות הדיונים שהתקיימו בו, וההליכים המקדמיים והיקפם.

לאחר שנתתי דעתי לנסיבות כולן ובפרט בהתחשב בטיב הפעולות הבלתי תקינות שבהן נקטה המשטרה והשפעתן על המבקש אשר לא התרשמתי שהייתה ממושכת, משמעותית ומכרעת, ובהתחשב במבחנים המקובלים בפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה שסכום הפיצוי צריך לעמוד על סך 5,000 ₪ וכך אני קובע.

ערעור על החלטת בית המשפט השלום בעכו (כב' השופטת שושנה פיינסוד-כהן) במסגרת תו"ב 16038-05-14 מיום 3.2.2021 בה נדחתה בקשת המערער לקבלת פיצוי בשל הוצאות משפטו לאחר שזוכה מהאשום שיוחס לו. רקע כללי - המערער, הנאשם קמא (להלן: "המערער"), זוכה בהכרעת דין מנומקת מהאשום קמא שם יוחסה לו עבירה של ביצוע עבודות בניה ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר - לפי סעיף 204(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבנייה").

נקבע כי על פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, קיימות שתי חלופות לפסיקת הוצאות לטובת נאשם שזוכה: האחת - אם "ראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה ..."; והשנייה: אם קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת...". לגבי החלופה הראשונה – בית המשפט קמא מפנה לפסיקה ולכך שהשאלה הרלוואנטית הנה האם ברור היה מראש שחומר הראיות שבידי המשיבה בתיק הנוכחי לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, וזאת ללא תלות בשאלת היתרשמות בית המשפט מן העדים או הערכת הראיות.

...

סבורני כי אף בכך אין כדי להוות נסיבה המצדיקה פיצוי.

טרם סיום אתייחס עוד לטענות המערער לגבי "טיב" הזיכוי, ולכך שלשיטתו יש לקבל את הבקשה גם לאור העובדה כי המדובר כאן ב"זיכוי מלא" ולא בזיכוי "מחמת הספק". בין באי כוחם של הצדדים הוחלפו טענות לגבי מהותו של הזיכוי במקרה זה, ונשמעו טיעונים לגבי שאלו כגון: האם הזיכוי כאן "מלא" או "מחמת הספק", האם זיכוי הנובע מאי-קבלת הודאה של נאשם מחמת פגם בגבייתה עולה כדי "זיכוי מלא", האם כדי לומר שיש זיכוי מלא יש צורך בקביעה פוזיטיבית לגבי היעדר אשמה ועוד.

" סיכום - אשר על כן – הערעור נדחה.

כמו כן, המערער טוען כי זכוי מלא, כפי שארע בעיניינו: "מצדיק כשלעצמו תמיד פסיקת הוצאות". לבסוף, המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה את שייחס חשיבות להיות המערער עורך דין במקצועו, וכי עובדה זו אינה יכולה להוות שיקול לשלילית זכאותו לפצוי ולפסיקת הוצאות.

דיון והכרעה סעיף 80(א) לחוק העונשין מקנה לנאשם שזוכה, או שכתב האישום נגדו בוטל, זכות לעתור לבית המשפט לקבלת פיצויים ולפסיקת הוצאות.

המשיבה, כרשות מנהלית האמונה על האנטרס הצבורי וניהול כספי הציבור, רשאית הייתה להעתר להמלצת בית המשפט מטעמיה שלה.

שלישית, בעיניין נסיבותיו האישיות של המערער טען האחרון כי שגה בית המשפט קמא בכך שלקח בחשבון את היותו עורך דין במקצועו עת שדחה את בקשתו לפסיקת הוצאות משפט.

...

כלומר, לאחר תיקון בית המשפט, יש לקרוא את סעיף 20 להכרעת הדין כך: " לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם, אותה מצאתי כקוהרנטית ומהימנה...". ביום 1.11.2021 הגיש המערער ערעור על הכרעת הדין, וביום 2.1.2022 התקיים דיון במעמד הצדדים בערעור בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו.

המשיבה, כרשות מנהלית האמונה על האינטרס הציבורי וניהול כספי הציבור, רשאית הייתה להיעתר להמלצת בית המשפט מטעמיה שלה.

לשיטתי, בנסיבות העניין, לא מתקיימות נסיבות המצדיקות את קבלת הערעור תחת אף אחת מהקטגוריות דנן: ראשית, משפטו של הנאשם התנהל במשך זמן ממושך ביחס לעבירה בה הואשם, ובמסגרת ההליך נעתר בית המשפט לבקשות חוזרות ונשנות מצדו לקבלת חומרי חקירה שדרש לצורך ניהול הגנתו.

סיכומו של דבר, משלא עלה בידי המערער לשכנע כי מתקיימת בעניינו אחת מהעילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, אציע לחבריי לדחות את הערעור דנן ולהותיר את החלטת בית המשפט המחוזי על כנה.

בפני בקשת הנאשם לפסיקת הוצאות הגנה בהתאם לסעיף 80 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), בעקבות זיכויו מהעבירה שיוחסה לו. הליכי המשפט והכרעת הדין המזכה כנגד הנאשם הוגש ביום 22.04.2020 כתב אישום מסוג הזמנה לדין המייחס לו עבירה מיום 15.12.2020 של עקיפת רכב אחר תוך חציית קו הפרדה רצוף, בנגוד לתקנה 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961.

...

הנאשם התנגד לבקשה וניתנה החלטתי הדוחה הבקשה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

את מסקנתו זו נימק בית המשפט קמא בנימוקים הבאים: ראשית, בנסיבות הנדונות תיק החקירה נגד המבקש ניסגר מחוסר אשמה, אך הכלל הוא כי אף לאחר הגשת כתב אישום, הפצוי בשל זכוי מוחלט אינו אוטומאטי.

לתמיכה בכך הפנה אל החלטה בעיניין ת"פ (שלום ת"א) 14818-04-17 פלוני נ' מדינת ישראל (4.10.2018) (כבוד השופט איתן קורנהאוזר), אשר במסגרתה נדחתה בקשת נאשם שזוכה לפסיקת פיצוי לפי סעיף 80 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); שנית, רישיון הנשק של המבקש לא נתפס ואף הוסכם על המשך החזקת האקדח בידי המישטרה למשך שלושים יום נוספים, עד החלטה בעיניין תיק החקירה, אך במהלך תקופה זו לא הושלמה החקירה ולכן תוצאתה לא נימסרה לבית המשפט; שלישית, בהחלטה מיום 12.1.2022 צוין כי חרף זאת שפסיקת הוצאות בהליך פלילי היא חריגה, נקבע כי בשל כלל המחדלים כפי שפורטו באותה החלטה תישא המשיבה בהוצאות המבקש (בסך 1,500 ₪).

למרות זאת, נמצא כי בפועל הן בית המשפט קמא הן המשיבה ראו בהחלטה בעיניין פסיקת הוצאות המבקש שניתנה בבקשה להחזרת תפוס משום החלטה החוסמת את תביעתו של המבקש.

...

לאחר עיון בתיק בית המשפט קמא ובפסק-דינו, בבקשת רשות הערעור (מיום 19.10.2023) ובתשובת המשיבה (מיום 16.11.2023) ובנספחיהן, החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) ולתקנה 138(א)(5) בתקנות), ולקבל את הערעור.

מסקנה זו מעלה קושי מהטעם הפשוט שבכל הנוגע להתנהלותה של המשיבה, עד השלב שבו ניתנה ההחלטה בעניין הבקשה להחזרת תפוס וגם בכל הנוגע לאופן התנהלותה לאחר מכן, לא היה שנוי במחלוקת.

סיכום ותוצאה מעת שנמצא כי לא היה מקום לדחיית תביעת המבקש בהסתמך על החלטת בית המשפט בעניין הבקשה להחזרת תפוס וכי אף לא ניתן לומר כי לא עלה בידיו לבסס את טענותיו בראיות, המסקנה היא כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהוא נוגע לתביעת המשיבה.

בהתאם לכך הערעור מתקבל במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא לשם מתן פסק דין חדש בעניין תביעת המבקש נגד המשיבה.