בקשה לפסיקת הוצאות הגנה ופיצויים בגין זיכוי מעבירות חמורות

לפניי בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), במסגרתה עתר המבקש לפסיקת פיצויים והחזר הוצאות הגנה, וזאת לאחר שזוכה מהעברות שיוחסו לו בכתב האישום.

מהאמור עולה, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין הוצאות הגנה ומעצר, לנאשם שזוכה או שכתב האישום נגדו בוטל, וזאת על פי שתי עילות: העילה הראשונה היא שבית המשפט מצא כי "לא היה כל יסוד להאשמה", והעילה השנייה מתירה פסיקת פיצויים, כאמור, בשל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". כמו כן, אף שלבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לשאלה אם ואיזה סכום פיצויים לפסוק, גובה הפיצויים המאקסימאלי הוגבל בתקנות.

בפסיקה הודגש כי על בית המשפט "לבחון באופן אובייקטיבי האם נוכח התשתית הראייתית שהייתה מונחת לפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש להגיש כתב אישום. על מנת להכנס לקטגוריה זו יש להוכיח כי כתב האישום הוגש ללא בסיס כלשהוא, או שהיסוד לאשמה היה רעוע ביותר. מדובר במצבים חריגים של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי סבירות מהותית ובולטת" (ע"פ 5928/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (5.10.21)).

...

אשר להליך המעצר, כל הדיונים בהליך זה התקיימו קודם ליום 19.3.23 בו העיד גלעד, אולם אני סבורה כי בנסיבות העניין יש מקום לפסוק החזר שכר טרחה עבור כל הדיונים בהליך המעצר, וזאת לאור התנהלותה הבעייתית של המשיבה, אשר העבירה יותר מפעם חומרי חקירה נוספים אשר הצריכו למידה, ובכך גרמה להיארכות המעצר ולהימשכות והוספת דיונים בהליך זה. במסגרת הליך המעצר התקיימו הדיונים כדלקמן: ביום 5.9.22 התקיימה ישיבה ראשונה בה נדונה בקשת המשיבה למעצר המבקש עד תום ההליכים – 4,587 ₪; בימים 19.9.22 ו-22.9.22 התקיימו שתי ישיבות נוספות – בגין כל ישיבה 1,376 ₪ וסך הכל 2,752 ₪; ביום 11.10.22 נדון ערר בבית המשפט העליון (בש"פ 6540/22) – 4,587 ₪; ביום 3.11.22 התקיימה ישיבה נוספת בבית המשפט המחוזי – 1,376 ₪; ביום 10.11.22 נדון ערר נוסף בבית המשפט העליון (בש"פ 7413/22) – 4,587 ₪; בימים 24.11.22, 27.11.22 ו-30.11.22 התקיימו שלוש ישיבות בבית המשפט המחוזי – בגין כל ישיבה 1,376 ₪ ובסך הכל 4,128 ₪; ביום 7.12.22 נדון ערר שלישי שהוגש בבית המשפט העליון (בש"פ 8060/22) – 4,587 ₪; ביום 25.1.23 התקיים דיון בבקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי – 4,587 ₪; ביום 29.1.23 התקיים דיון נוסף בבקשה לעיון חוזר – 1,376 ₪; ביום 7.2.23 נדון ערר רביעי שהוגש בבית המשפט העליון – 4,587 ₪; ביום 27.4.23 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי – 1,376 ₪.

סיכומו של דבר לנוכח האמור, אני פוסקת למבקש בהתאם להוראות סעיף 80 לחוק, סכום כולל בסך 127,617.56 ₪.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

לפני בקשה לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לנקבל, שזוכה מכל האשמות שיוחסו לו בכתב הקובלנה לאחר שהקובל הודיע ביום 17.10.21 על חזרה מן הקובלנה.

בתאריך 17.10.21, לאחר שנשמעו מרבית עדי התביעה, הודיע הקובל על חזרה מאישום והנקבל זוכה מהאשמות שיוחסו לו. לאחר זכוי הנקבל, הוגשה מטעמו בקשה לפסיקת פיצויים והוצאות.

לשיטת המבקש, לא היה יסוד לאשמה ויש ליטול בחשבון אף את עגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מניהולו הממושך של ההליך בגין העבירות החמורות שצוינו בקובלנה.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית לבקשה דנן מצויה בסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובע כדלקמן: " (א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

באשר לשעור פסיקת ההוצאות או הפצוי, אעיר כי נראה שהדעה הרווחת בפסיקה הינה שתקנות סדר הדין (פיצוים בשל מעצר או מאסר) , תשמ"ב – 1982, חלות גם על מקרה של קובלנה פלילית ומגבילות בהתאם את סכום הפצוי המאקסימאלי ( ראו למשל פסקי הדין בעיניין עו"ד רסקין, בעיניין עו"ד חוטר ישי דלעיל וכן עק"פ 39697-06-17 (מחוזי חיפה) סולומונוב נ' פוגל ( 25.9.17, פורסם בנבו ); לדיעה שונה השוו למשל לק"פ 12-08 ( נתניה ) הירש נ' לוי ואח' ).

...

יישומה של ההלכה הפסוקה מובילני למסקנה כי מכלול נסיבות העניין אכן מצדיק פסיקת הוצאות לטובת הנקבל; התשתית העובדתית בתיק דנן לא השתנתה עם השנים ורשויות התביעה השונות הבהירו לקובל כי אין די בה על מנת לבסס הליך פלילי כנגד הנקבל.

סוף דבר, אני פוסקת כי הקובל ישלם לנקבל פיצוי בסך של 5500 ₪.

המזכירות תעביר החלטתי לצדדים בדואר רשום.

בפניי בקשה לפסיקת פיצויים בגין מעצר והוצאות הגנה מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), בעקבות זיכויו של המבקש בדין.

ביום 27.06.2021 הוגש ערעור המדינה על הכרעת הדין המזכה ועתרה להרשיע את הנאשם בבצוע עבירה של תקיפה – לפי סעיף 379 לחוק העונשין ולא בעבירה של חבלה חמורה – לפי סעיף 333 לחוק העונשין אשר יוחסה לו בכתב האישום ממנו זוכה (עפ"ג 58680-06-21) בפסק דין מיום 17.10.2021 נדחה העירעור מבלי להיזדקק לתשובת ההגנה.

ניפתח בבחינת הנסיבות שעניינן הליכי המשפט בכללם, נמשיך בבחינת אופי זיכויו של המבקש, סוג העבירה והעונש לו היה צפוי אילמלא זוכה בדין, נדרש לנסיבות הנוגעות להיתנהגות הנאשם ונבחן האם יש באלו לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי ולנסיבותיו האישיות ולבסוף נביא בחשבון שיקולים כלליים של מדיניות משפטית שאינם מיוחדים למקרהו של המבקש.

...

עוד נקבע כי רק על סמך הצפייה בסרטון אי אפשר להגיע למסקנה חד משמעית האם הנאשם חבט בידו בראשו ובפניו של המתלונן או שמא כטענת הנאשם פלוני חבל במתלונן במקל והוא ביקש למנוע את המעשה האלים.

אין צורך להידרש למתחמי ענישה או למדיניות הענישה הנהוגה כדי לקבוע כי לו היה מורשע הנאשם בדין, הרי היה צפוי לעונש מאסר ממושך.

לאחר שקלול כלל נסיבות העניין - לרבות אופי זיכויו של המבקש, נסיבותיו האישיות, הכשלים והמחדלים שנפלו בדרך ניהול החקירה והמשפט שהם חריגים לכל הדעות, ועל אף שההחלטה להגיש כתב אישום נגד המבקש התקבלה כדין ולא הייתה מלווה ברשלנות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על פיצויו ושיפויו של המבקש.

בהינתן המקובץ, אני קובעת כי המשיבה תשלם למבקש 29,421 ש"ח בהתאם לפרטי חשבון בנק שיועברו על ידי באת כוחו וזאת בתוך 45 ימים.

בית המשפט העליון נידרש לאחרונה לסעיף האמור במסגרת עפ 1986/22 ‏ יהונתן רבינוביץ נ' מדינת ישראל - תביעות עריית תל אביב‏ (פורסם בנבו ‏15.11.2022) (להלן: "עניין רבינוביץ") במסגרתו נאמרו הדברים הבאים: "...הזכות המוענקת מכוח סעיף החוק דלעיל הנה זכות יחסית, והעתרות לבקשה מכוח סעיף 80 לחוק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"פ 1325/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ע' ברון [פורסם בנבו] (19.1.2020) (להלן: עניין פלוני)). בהכריעו האם להעתר לבקשה מכוח סעיף זה, שומה על בית המשפט לאזן בין הנזק שניגרם לנאשם מקיום ההליך הפלילי בעיניינו,לבין האנטרס הצבורי באכיפת החוק והחשש מהרתעת יתר של המדינה מניהול הליכים פליליים (שם)." סעיף 80 כולל כאמור שתי עילות בעטיין רשאי בית המשפט להעתר לבקשת הטלת הוצאות ופצוי.

במקרהו של הנאשם, נבע כאמור הזיכוי מחמת הספק ולאחר שקבעתי שבהתאם לראיות מצביעים חלק ממבחני הפסיקה על התקיימות העבירה בה הואשם, ויתרתם על היעדרה.

ביחס לעילה השנייה, נקבע בעיניין רבינוביץ "בפסיקה הוטעם כי את ה-"נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצויים או הוצאות משפט מכוח סעיף 80 לחוק, ניתן לחלק לשלוש קטגוריות:  נסיבות הנוגעות לאופן נהולו של ההליך המשפטי עצמו, כגון משכו של ההליך המשפטי ואורך תקופת המעצר; נסיבות הקשורות לטיב זיכויו של הנאשם; ולנסיבותיו האישיות של הנאשם" במסגרת עפ 5851/19 ‏ ‏ מדינת ישראל נ' אהוד אברג'ל (פורסם בנבו ‏2.2.2020) נפסק כי "לצד קטגוריות אלו התפתחו בפסיקה מבחני משנה, וביניהם: היתנהלות המישטרה והתביעה (למשל, האם התנהלו באופן זדוני או רשלני); היתנהגות הנאשם בחקירתו או במהלך משפט (למשל, האם הנאשם שיקר או שמר על זכות השתיקה); סוג העבירה וחומרתה והעונש לו הנאשם היה צפוי אילמלא זוכה (ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (26.2.2013); עניין מור, פסקה 13)." הרחבה ביחס לתוכן שנוצק לשלוש המבחנים העקריים ניתן למצוא בעפ 853/19 ‏  ‏מרדכי (מורדי) מור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ‏7.11.2019).

לדברים אלו ניתן להוסיף את קביעת בית המשפט העליון בכל הנוגע לאנטרס הצבורי הקיים בהעמדה לדין בעבירות תעבורה במסגרת רעפ 4121/09   עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ‏2.3.2011) "דומה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי, ואינה גוררת עמה, בדרך כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו. כמו כן, אף הפגיעה בקניינו של המבקש לצורך ניהול הגנתו אינה משמעותית, בשים לב שהמבקש הנו עורך דין במקצועו. מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באנטרס הצבורי בתיפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן העתידית, אינה טענה בעלמא, ויש לה בסיס, בשים לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה. בהשאלה ממבחני האיזון בגדרי עיקרון המידתיות, ניתן לשאול האם היחס בין התועלת הצומחת מפיצוי המבקש במקרה דנן לבין הנזק האפשרי לאנטרס הצבורי הוא מידתי? לטעמי מתן פיצוי במקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות, ואופי העבירה נשוא כתב האישום, אינו עומד ביחס ראוי לנזק שעלול להגרם לאנטרס הצבורי." לנוכח האמור, דומני שעל אף הטרחה המובנת שנגרמה למבקש, כתוצאה מניהול ההליך בעיניינו, הרי שלא היתקיימו נסיבות אישיות המצדיקות מתן פיצוי, בייחוד לאור הרצון שלא לרפות את ידי רשויות התביעה במקרים שאינם מקרים מובהקים לזיכוי.

...

בית המשפט העליון נדרש לאחרונה לסעיף האמור במסגרת עפ 1986/22 ‏ יהונתן רבינוביץ נ' מדינת ישראל - תביעות עיריית תל אביב‏ (פורסם בנבו ‏15.11.2022) (להלן: "עניין רבינוביץ") במסגרתו נאמרו הדברים הבאים: "...הזכות המוענקת מכוח סעיף החוק דלעיל הינה זכות יחסית, והיעתרות לבקשה מכוח סעיף 80 לחוק נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"פ 1325/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ע' ברון [פורסם בנבו] (19.1.2020) (להלן: עניין פלוני)). בהכריעו האם להיעתר לבקשה מכוח סעיף זה, שומה על בית המשפט לאזן בין הנזק שנגרם לנאשם מקיום ההליך הפלילי בעניינו,לבין האינטרס הציבורי באכיפת החוק והחשש מהרתעת יתר של המדינה מניהול הליכים פליליים (שם)." סעיף 80 כולל כאמור שתי עילות בעטיין רשאי בית המשפט להיעתר לבקשת הטלת הוצאות ופיצוי.

לאור כל האמור לעיל, הרי שעל אף הזיכוי וטענותיו של המבקש, החלטתי לדחות את בקשתו לקבלת הוצאות משפט בגין ההליך שהתנהל בפני בעניינו.

את העילה השנייה לפיצויים, ביקש לבסס על דחיה לקונית מצד המשיבה של פניות אותן ביצע בעצמו וכן ביצע עו"ד אבינועם; על התמשכות ההליך כשנתיים ימים; עבירת פשע שיוחסה למבקש, בהליך פלילי אשר פגע במצבו הנפשי ואף הסברים שנאלץ לתת לממונים עליו בעבודה בשל היעדרויות נוכח ההליך; ולבסוף – על השקעת זמן וכסף מצד המבקש לשם ביסוס הגנתו.

לפיכך, עתר ב"כ המבקש לפסיקת פיצוי בסך של 65,195 ₪, המורכב מהוצאות ששילם לשם הגנתו, הפסד שעות עבודה וכן סך של 15,000 ₪ בגין נזק לא ממוני של לחץ נפשי בשל ההליך הפלילי כנגדו.

עוד טען כי הפצוי מוגבל להוצאות הגנה ופצוי על מעצר או מאסר, כך שהמבקש אינו זכאי לפצוי בגין עגמת נפש או נזק בלתי ממוני אחר.

לצד זאת, לשם סיוע בהכוונת שיקול הדעת השפוטי, נקבעו בפסיקה שלוש קטגוריות לבחינת נסיבות מתאימות למתן פיצוי בהתאם לעילה זו: אופן ניהול ההליך המשפטי, כגון התמשכות ההליך או מעצר ממושך של הנאשם; אופי הזיכוי וטיבו; נסיבות אישיות של המבקש החיצוניות למשפט (ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, (2002)).

על מנת להבהיר את האופן בו יש לשקול את נסיבותיו האישיות של המבקש החיצוניות למשפט, אציין כי אף שהות נאשם במעצר בגין מקרה חמור מזה שיוחס למבקש אינה בהכרח מצדיקה פסיקת פיצוי מכח סעיף 80 לחוק העונשין: "...אכן, המערער הוא צעיר ומעצרו גרם לו נזקים, אך בהתאם להלכה הפסוקה אין בנזקים שאינם חריגים או יוצאי דופן בזיקה להליך המעצר כדי להצדיק פסיקת פיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין" (ע"פ 1042/13‏ עובדיה קקון נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (25.6.2014)).

...

אכן, מדובר בגרסאות מתפתחות מצד המתלונן, שיש בהן כדי לעורר קושי, אך יש לבחון קושי זה כחלק ממכלול הראיות שהצטברו.

משכך, התובע הסביר לא יכול היה לבסס מסקנה ראייתית הנשענת על גרסת עד הראיה.

מכל האמור לעיל עולה כי אין מדובר במקרה בו נסיבותיו האישיות של המבקש נכנסות בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן פיצוי בגין עילה זו. בהתאם לאמור בענין אסעף, בחינת השפעת אופן התנהלות החקירה המשטרתית בהקשר של בקשת פיצוי נאשם, צריכה להיערך בעיקרה במסגרת דיון בעילה השניה.