בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה נגד הפסקת שירות במשטרה

בית המשפט המחוזי בחיפה 03 פברואר 2022 עת"א 61772-11-21 דמקינר(אסיר) נ' משטרת ישראל/ שירות בתי הסוהר ואח' בפני כב' הנשיא רון שפירא העותר חיים דמקינר, ת"ז 057914921 (אסיר) ע"י ב"כ עו"ד יגאל טרובמן ועו"ד ציפי גיטר (סנגוריה ציבורית) המשיבים .1 משטרת ישראל/ שירות בתי הסוהר .2 מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז חיפה פלילי פסק דין

לפני עתירת אסיר כנגד שירות בתי הסוהר והמרכז לגביית קנסות, להורות על שינוי יישום צו העיקול על ידי שירות בתי הסוהר (להלן: "המשיב 1" / "שב"ס") ביחס לכספים המופקדים בחשבון הקנטינה של העותר, וזאת בכדי להבטיח את מימון צרכיו הבסיסיים.

עם תחילת ריצוי מאסרו, פנה העותר למרכז לגביית קנסות בבקשה להסדר פריסת תשלומים של החוב לפי סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק המרכז לגביית קנסות"), המתחשב במצבו הכלכלי הקשה ובהיעדר יכולתו להיתפרנס במהלך ריצוי עונש המאסר.

בתשובת העותר לבקשת המשיב 1 למחיקה על הסף, העותר דחה את הפסיקה שהובאה על ידי המשיב 1 במטרה להוכיח שאין לו "יד ורגל" בכל הנוגע למימוש צו העיקול.

הפסיקה הפניתה באופן עיקבי עותרים מעין אלו למיצוי ההליכים הקבועים בדין בעיניינם, גם ביחס לעיקול כספי הקנטינה – על אף שיישום העיקול נעשה על ידי שירות בתי הסוהר [רע"ב 335/19 ניסים ברנס נ' שרות בתי הסוהר מחלקת זימונים (נבו 19.03.2019)].

...

בענייננו, נחה דעתי כי המשיב 1 עמד בחובתו זו, בכך שאישר לעותר זכאות לקצבה המוגנת מפני עיקול, מכוח הגדרתו כ"אסיר נזקק".

אשר על כן, העתירה נדחית.

פסק דין בעתירה מנהלית המופנית כנגד החלטת ראש אמ"ש במשטרת ישראל מיום 14.7.22 בדבר סיום שרותו של העותר בשורות משטרת ישראל.

הגם שאתייחס במעלה הדרך לטענותיו, עד כמה שעלה בידי לרדת לעמקן, יוטעם, שדי באמור לעיל כדי להצדיק את דחייתה של עתירה זו. זאת, באשר נפסק, פעמים לאין מספר, שאי צירוף מסמכים מהותיים מצביע על העדר תום לב - ראה, בג"ץ 974/94 זגארי נ' שר הפנים (27.6.94); בג"ץ 1540/06 פאבל לאמוש נ' מדינת ישראל (22.2.06); בג"ץ 7143/04 מרטין פציו נ' שר הפנים (23.2.06); בג"ץ 6136/06 ארנון פרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.9.06).

היינו לנו עותר, שנימנע מלהגיש מסמכים, מגלה שהמסמך בו הוא מבקש להיתלות לא נכלל, לצערו, בנספחי המשיבה, ובדרך שכזו מבקש לראות במסמך בסיס לטענתו, ומדברים הדברים בעד עצמם.

במסמכים אלה בפינה השמאלית העליונה מופיע תאריך המוקדם למועד השימוע, ותאריך השימוע נרשם בנפרד במשבצת השלישית, וייתכן שהפתיח לשימוע המוכתר בכותרת "תוכן הריאיון" מבלבל, שכן על הפרק פסקת מבוא שתקדים את הפסקה העיקרית, שכותרתה "מהלך הריאיון", בהמשכו של אותו מיסמך.

העתירה – נדחית; הוצאות הדיון בסך 5,000 ₪ - על העותר.

...

דא עקא, את מרבית השימועים בחר שלא לצרף לעתירתו, ודי בדרך הילוכו זו, שעל פני הדברים השתבשה לו, כדי להידרש למסקנה שהוגשה העתירה בחוסר ניקיון כפיים, ומכאן כבר קצרה הדרך למסקנה שבנסיבות אלה אין מנוס מדחייתה.

מעבר לכך, השימוע הוא אותו שימוע, שבוצע, כאמור, בקפידה, ואין בטענה זו, בסופו של דבר, ולא כלום.

העתירה – נדחית; הוצאות הדיון בסך 5,000 ₪ - על העותר.

]השופט ח' כבוב: ] במוקד העתירה שלפנינו בקשת העותרים כי נוציא צו על-תנאי המורה למשיבות לבוא וליתן טעם "מדוע לא שינו את עילת סגירת תיק החקירה כנגד העותר, מעילת חוסר ראיות לעילת חוסר אשמה". מן העתירה ונספחיה עולה כי העותרים הם בני זוג שיחסיהם ידעו עליות ומורדות, וכי ביום 16.09.2022 ניפתחה נגד העותר חקירה פלילית שיסודה בתלונה שהגישה העותרת נגדו.

או אז העותר "נאלץ להסירה מעל פניו על מנת לצאת מהדירה, תוך [שהוא] מודיע [לה] על סיום הקשר [ביניהם]. בעקבות הודעת העותר על סיום הקשר, הגישה [העותרת] תלונה במישטרה כנגד העותר ומכאן ואילך החל מחול שדים להסתובב סביב [העותר], שלא עשה דבר ולא חצי דבר". עוד לפי האמור בעתירה, ביום 18.09.2022, יומיים לאחר שהגישה תלונתה, הגיעה העותרת לתחנת המישטרה והודיעה לחוקר כי היא "בדתה את ארוע התלונה כנגד העותר, וכי העותר לא פגע בה ולא עשה לה דבר" (ההדגשות במקור – ח' כ').

בגדרה נטען כי בערר נפלה שגגה, שכן בנגוד לנטען אמת המידה לסגירת תיק חקירה בעילה של חוסר אשמה אינה האם מתוך הראיות עולה כי "הסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הנו נמוך" אלא האם "הראיות משאירות ספק סביר בחפותו של החשוד. [...] [ו]כי אין די בקיומו של שמץ ראיות, אלא אם [חומר הראיות] עומד במבחן הראיה המנהלית ומשאיר ספק סביר בחפותו של החשוד". כן צוין, כפי שצוין בבקשה מיום 13.11.2022, כי העותר הוא אדם נורמאטיבי, ללא דופי, שהתנדב בקהילה ושירת בתפקיד צבאי קרבי בסדיר ובמילואים ואף קיבל תעודת הצטיינות במהלך שרותו.

כידוע, לאחר שמועבר תיק חקירה מהרשות החוקרת לגורמי התביעה, האחרונים בודקים האם לפניהם תשתית ראייתית מספקת העולה כדי 'סיכוי סביר' או 'אפשרות סבירה' להרשעה (ראו: סעיף 3 להנחיית פרקליט המדינה 1.3 "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'חוסר אשמה'" (12.05.2019) (להלן: הנחיית פרקליט המדינה), שמטרתה להתוות את מדיניות התביעה בשיקולים ובמבחנים לסגירת תיק פלילי נגד חשוד, באופן המבנה את שיקול דעת התובע, בהתאם לפסיקת בית המשפט לאורך השנים.

בהנחיית פרקליט המדינה, שעודכנה לאחרונה באמצע שנת 2019, רוכזה הפסיקה הרלוואנטית בהקשר זה, ונקבע בסעיף 13 כך: "ככל שהסכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מהראיות שנאספו בתיק – נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הינה 'העדר אשמה'. ככל שהסכוי שהחשוד ביצע את העבירה הינו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של 'חוסר ראיות'". לא זו אף זו הוער, בסעיף 14, כי ניתן להשתמש במבחן הראיה המנהלית לשם בחינת עוצמתן ואופן עיבודן הצפוי של הראיות בתיק, תוך שהודגש כי מטבע הדברים מדובר בעיניין מורכב, תלוי הקשר ונסיבות, וכי קשה לכמת את המונח "סיכוי סביר" בהקשר של סכויי ההרשעה.

בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.

...

לאחר ששקלתי את טענות העותרים, מצאתי כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו.

כאשר גורמי התביעה הגיעו לכלל מסקנה כי תנאי סף זה לא מתקיים, עליהם להימנע מהעמדה לדין ולסגור את תיק החקירה נגד החשוד.

בנתון לאמור סבורני כי העותרים לא צלחו את המשוכה המשמעותית שעמדה בפניהם, ועל כן דין העתירה להידחות.

לפניי בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), במסגרתה עתר המבקש לפסיקת פיצויים והחזר הוצאות הגנה, וזאת לאחר שזוכה מהעברות שיוחסו לו בכתב האישום.

עוד טען ב"כ המבקש טענות שונות ביחס להתנהלותה של המשיבה לעניין בקשתה להעיד עדים מטעם הרשויות בהולנד באמצעות היועדות חזותית, הנוגעות לאופן בו הגישה את בקשתה לעדות באמצעות היועדות חזותית, היתנהלותה סביב הקשיים הטכנולוגיים לקיום העדות, בקשתה להחליף עד אחד בעד אחר וההתנהלות בדיון עצמו, אשר הופסק באמצעו על ידי נציגי הרשויות בהולנד.

מהאמור עולה, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין הוצאות הגנה ומעצר, לנאשם שזוכה או שכתב האישום נגדו בוטל, וזאת על פי שתי עילות: העילה הראשונה היא שבית המשפט מצא כי "לא היה כל יסוד להאשמה", והעילה השנייה מתירה פסיקת פיצויים, כאמור, בשל "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". כמו כן, אף שלבית המשפט שיקול דעת רחב ביחס לשאלה אם ואיזה סכום פיצויים לפסוק, גובה הפיצויים המאקסימאלי הוגבל בתקנות.

משעה שגלעד טען בבקשתו לפטור אותו מהתייצבות לעדות שאינו זוכר דבר, וחזר על הדברים באולם בית המשפט בחקירתו הראשית, ובתחילתה של החקירה הנגדית נימלט מאולם הדיונים ללא רשות, ברי היה שתקוותה של המשיבה נכזבה ולכל היותר תוכל להסתמך על הודעותיו במישטרה שיוגשו בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה").

זאת שכן מדובר בעניינינו בתיק ייחודי לניהול נוכח העובדה שהמבקש היה אזרח ותושב הולנד שהוסגר לישראל ונאלץ לשהות בה כשנה במנותק מבני משפחתו, מקום עבודתו ושרותי הבריאות להם נזקק, ונוכח המאמצים שנדרשו מב"כ המבקש ללמוד את הראיות שהועברו לידיו פעם אחר פעם ולכלכל את טענות הגנתו בהתאם, לערוך הכרות עם מאפיינים בדין ההולנדי, ולהתאים את לוח הזמנים שלו באופן שיאפשר את החשת המשפט על מנת שהמבקש יוכל לחזור אל מדינתו ואל חייו.

...

אשר להליך המעצר, כל הדיונים בהליך זה התקיימו קודם ליום 19.3.23 בו העיד גלעד, אולם אני סבורה כי בנסיבות העניין יש מקום לפסוק החזר שכר טרחה עבור כל הדיונים בהליך המעצר, וזאת לאור התנהלותה הבעייתית של המשיבה, אשר העבירה יותר מפעם חומרי חקירה נוספים אשר הצריכו למידה, ובכך גרמה להיארכות המעצר ולהימשכות והוספת דיונים בהליך זה. במסגרת הליך המעצר התקיימו הדיונים כדלקמן: ביום 5.9.22 התקיימה ישיבה ראשונה בה נדונה בקשת המשיבה למעצר המבקש עד תום ההליכים – 4,587 ₪; בימים 19.9.22 ו-22.9.22 התקיימו שתי ישיבות נוספות – בגין כל ישיבה 1,376 ₪ וסך הכל 2,752 ₪; ביום 11.10.22 נדון ערר בבית המשפט העליון (בש"פ 6540/22) – 4,587 ₪; ביום 3.11.22 התקיימה ישיבה נוספת בבית המשפט המחוזי – 1,376 ₪; ביום 10.11.22 נדון ערר נוסף בבית המשפט העליון (בש"פ 7413/22) – 4,587 ₪; בימים 24.11.22, 27.11.22 ו-30.11.22 התקיימו שלוש ישיבות בבית המשפט המחוזי – בגין כל ישיבה 1,376 ₪ ובסך הכל 4,128 ₪; ביום 7.12.22 נדון ערר שלישי שהוגש בבית המשפט העליון (בש"פ 8060/22) – 4,587 ₪; ביום 25.1.23 התקיים דיון בבקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי – 4,587 ₪; ביום 29.1.23 התקיים דיון נוסף בבקשה לעיון חוזר – 1,376 ₪; ביום 7.2.23 נדון ערר רביעי שהוגש בבית המשפט העליון – 4,587 ₪; ביום 27.4.23 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי – 1,376 ₪.

סיכומו של דבר לנוכח האמור, אני פוסקת למבקש בהתאם להוראות סעיף 80 לחוק, סכום כולל בסך 127,617.56 ₪.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

הרקע לעתירה זוהי עתירה כנגד החלטת מנהלת מחוז דרום במשיב 2 מיום 23.10.23 (להלן: "ההחלטה") אשר דחתה את עררו של העותר על ההחלטה לבטל את רישיונו של העותר לשאת נשק אירגוני.

העותר מבקש להשיב לו את רישיונו וטוען כי שירת בצה"ל משנת 2016 עד שנת 2019 וסיים את שרותו עם תעודת הערכה ולאחר שיחרורו החל לעבוד כמאבטח בחברת אבטחה וקיבל מהמשיב 2 רישיון לנשיאת נשק אירגוני החל מיום 22 לאוגוסט 2019 ועד ליום ביטול הרישיון ביום 13.7.23.

העותר טוען כי על פי הפסיקה, במצב שבו מתבקש ביטול רישיון שכבר ניתן, מוטל על הגורמים המוסמכים נטל מיוחד להצדיק את ההחלטה בדבר ביטול הרישיון ובמיוחד נידרשת בחינה זהירה של הסיכון הנשקף מבעל הרישיון ומן ההכרח לבסס את ההחלטה על תשתית ראייתית מספקת.

היתנגדות המישטרה התבססה על חומר מודיעיני חסוי הקושר את העותר לעבירות הונאה וסכסוך פעיל אשר היתקבל לאחר סיום שרותו הצבאי של העותר ומשכך שרותו הצבאי אינו רלוואנטי ואין בו כדי לסתור את הראיות המנהליות העדכניות, כפי שאלו נבחנו על ידי המשיבות ואשר מבססות מסוכנות לשלום הציבור ובטחונו.

לפיכך מבקש העותר לקבל את העתירה ולחייב את המשיבים בהוצאות המשפט ובשכר טירחת עו"ד. דיון והכרעה העותר החזיק ברישיון להחזקת כלי ירייה אירגוני במשך 4 שנים, עד לביטולו על ידי המשיבות.

...

העותר השיב להודעה זו כי עמדת המשיבות אינה מקובלת עליו וכי ניתן ללמוד מהודעת המשיבים כי אין המדובר ב"מידע" סביר ו/או מבוסס אלא בקונספירציה נעדרת בסיס עובדתי ומשפטי אשר לא ניתן על פיה לבטל רישיון קיים (בהבדל מרישיון חדש), של העותר להחזקת כלי ירייה.

בחנתי היטב את המידע החסוי ואת דברי קצין המודיעין בדיון במעמד המשיבות בלבד ושוכנעתי כי יש בהם כדי להצדיק את ההחלטה בדבר ביטול הרישיון וכי הם עומדים בנטל המיוחד המוטל על הרשות בבואה לבטל רישיון קיים, כפי שנקבע בבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה, פ"ד לו(1) 317, 328 ו-330 (1981).

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.