בקשה לפסיקת גמול ושכ"ט בתובענה ייצוגית בעניין ארנונה

עוד נטען, שהיה חשש שהעירייה תנסה להטעות את בית המשפט ולטעון שהשינוי שנערך בשנת 2014 מצדיק את היתנהלותה בגביית החודש הנוסף; נטען כי התובענה נוהלה על ידי המבקש ובא כוחו בדרך ראויה, כשהתעקשות המבקש נשאה פרי והובילה לתיקון הליקוי בפעילות הערייה לטובת הציבור, כשמנגד הערייה הטעיתה את הציבור, ואף בחרה שלא להגיש הודעת חדילה מוחלטת באופן מידי, אלא הפכה את ההליך למסורבל ומורכב יותר, כשבזמן הזה העשירה את קופתה בגביית ריבית פיגורים שלא כדין; המבקש העריך מדוחות הערייה לגבי ארנונה, את ההשבה שהייתה מתבצעת מכלל תשלומי החובה, על סמך הנחות והשערות שונות, ובקש שיפסק שכ"ט של 366,867.72 ₪ (20% מסכום ההשבה המוערך), ועוד שליש מסכום שכה"ט כגמול לתובע.

המשיבה הפניתה לפסיקה בה נקבע שהיעדר פניה מוקדמת תביא להפחתה בסכומי גמול ושכ"ט ולעיתים לשלילת הזכות לקבלם; השני, מחדל המבקש בהכנת הבקשה – שנסמכה על מצב עובדתי ומשפטי ישן (צו הארנונה משנת 2013) שהיה קיים בעת הגשת הבקשה בתובענה הקודמת, בעוד המבקש מיתעלם מצו הארנונה החדש.

נקבע כי "נקודת המוצא היא שכאשר הוגשה הודעת חדילה על ידי הרשות, ככלל יש לפסוק גמול ושכר טירחה לתובע הייצוגי ובא כוחו, אם הוכח קשר סיבתי בין הגשת התובענה לבין הודעת החדילה והפסקת הגביה. במקרה כזה היתה בתובענה תועלת לחברי הקבוצה ולציבור כולו" (פס' נד), ובהמשך נפסק כי "במקרה בו נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד רשות בעקבות חדילתה, רשאי בית המשפט על פי שיקול דעתו ובהתאם לנסיבות כל מקרה, ליישם את שיטת האחוזים הן על בסיס הסעד שהיה נפסק אילו נתקבלה התביעה, והן על בסיס תועלת עתידית משוערת, אך הכל בשימת לב לשיקולים המנויים בסעיפים 23-22 לחוק, ותוך שמירה על הקופה הציבורית" (פס' נז).

...

על פניו לא הייתה כל מניעה, ואף נדרשת מצד המבקש שקידה ראויה, "להגיע למסקנה" זו עוד במועד הפנייה המוקדמת, לרבות להיעזר באיש מקצוע לצורך כך (ר' דברי בית המשפט בעניין יונס בכל הנוגע להגשת חוו"ד חשבונאית כבר במועד הפניה המוקדמת, בפס' סב).

יצוין כי גישת העירייה לפיה הסכימה לסיים את ההליך בדרך אחרת "מתוך הכרה ברורה שלא רק שלא יבולע לה, אלא שהיא תשופה על הוצאותיה" נדחית.

סוף דבר העירייה תשלם למבקש גמול בסך 5,000 ₪ ולב"כ המבקש שכ"ט בסך 20,000 ₪.

הם חלוקים בשאלה האם יש להחיל על ענייננו את ההלכה שנקבעה בעע"מ 7741/15 מנירב נ' רשות המיסים (22.10.17) (להלן: "הילכת מנירב") שנפסקה כשלוש שנים לאחר אישור התובענה הייצוגית נושא הדיון, או שמא יש להותיר בעינה את הגדרת הקבוצה כפי שהוגדרה בהחלטה שאישרה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית - קרי מי ששלמו ארנונה בתקופה שתחילתה שנתיים עובר למועד הגשת בקשת האישור והמסתיימת במועד אישור התובענה כייצוגית.

לעניין שכר הטירחה בתביעות ייצוגיות, קבע בית המשפט העליון בין היתר בע"א 2046/10 עיזבון המנוח שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 681 (2012) (להלן: "הילכת רייכרט") כך: "אנו סבורים שבתביעות ייצוגיות שעניינן בסעד כספי יש לאמץ את שיטת האחוזים כשיטה המקובלת לקביעת שכר הטירחה של עורך הדין המייצג. שיעור האחוזים שייפסק יושפע הן מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, הן מהאופן בו הסתיים ההליך והן מגובה הסכום שנפסק. כמו כן, יחושב שיעור שכר הטירחה מתוך הסכום שנגבה על ידי הקבוצה בפועל. כמו כן, מן הראוי לפסוק את שכר הטירחה בשיעור מדורג, במובן זה שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטירחה קטן". בעע"מ 9237/12 עריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש ברקאי בע"מ (18.5.14) קבע בית המשפט העליון בהתייחס לתביעת השבה נגד רשות, כי: "הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טירחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עיזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט [פורסם בנבו] (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטירחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך היתחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו. לצורך המקרה שלפנינו, ונזכיר כי מדובר בתביעת השבה נגד רשות, הרי ניתן ליישם את שיטת האחוזים מתוך הנחה כי הסכום שהיה נפסק לקבוצה בתום ההליך היה עומד על סכום הגבייה שבמחלוקת. ... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובילבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטירחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטירחה והגמול". (ההדגשות שלי – מ' נ').

ולענייננו – בעיניין ציונה נחום, שהתנהל בפניי בקשת האישור אושרה בהחלטה מיום 13.7.17 כדלקמן: "בהמשך לדיון היום ולהסכמות, לפיהן בקשת האישור תאושר בהתאם לנימוקי ההחלטה בעיניין ת"צ 32239-05-13 גרטנר נ' עריית פתח תקוה (21.10.13), תוך שמירת זכותה של המשיבה לערער על החלטת האישור נוכח פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"מ 48532-04-14 גבאי נ' טירת הכרמל ובת"מ 49077-10-13, אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית". אם כן התביעה נושא הדיון הייתה הבקשה הראשונה בסדרת הבקשות מסוג זה שאושרה, ואחריה באו התובענות בעיניין נחום (בשנת 2016) והתובענה בעיניין גבאי בבית המשפט המחוזי בחיפה (בשנת 2014).

...

ולענייננו – בעניין ציונה נחום, שהתנהל בפניי בקשת האישור אושרה בהחלטה מיום 13.7.17 כדלקמן: "בהמשך לדיון היום ולהסכמות, לפיהן בקשת האישור תאושר בהתאם לנימוקי ההחלטה בעניין ת"צ 32239-05-13 גרטנר נ' עיריית פתח תקוה (21.10.13), תוך שמירת זכותה של המשיבה לערער על החלטת האישור נוכח פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"מ 48532-04-14 גבאי נ' טירת הכרמל ובת"מ 49077-10-13, אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית". אם כן התביעה נושא הדיון הייתה הבקשה הראשונה בסדרת הבקשות מסוג זה שאושרה, ואחריה באו התובענות בעניין נחום (בשנת 2016) והתובענה בעניין גבאי בבית המשפט המחוזי בחיפה (בשנת 2014).

אני סבורה כי התובענה העלתה שאלה בעלת חשיבות ציבורית נוכח שיטת הצמדת תשלומי הארנונה.

בהתאם להלכת רייכרט, ונוכח השיקולים שהובאו לעיל, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעים גמול בסכום של 87,491 ₪ כולל מע"מ ושכר טרחה לבא כוחו בסכום של 409,460 ₪ כולל מע"מ. הגמול ישולם לתובעים בתוך 30 יום מפסק הדין.

א. הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול לתובע הייצוגי ולבאי כוחו השיקולים השונים המשתקפים מסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר אותם יש להביא בחשבון במסגרת קביעת שיעורם של הגמול לתובע המייצג ושכר טירחתם של באי-כוחו, הוצגו בהרחבה בע״א 2046/10 עיזבון המנוח משה שמש נ׳ דן רייכרט (23.5.2012, להלן: עניין רייכרט), וניתן לחלקם לשלושה סוגים עקריים: הסוג הראשון הם שקולי תשומה: שיקולים הנוגעים לעלויות ולסכון שנטל על עצמו התובע המייצג ועורך הדין, כגון טירחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך.

בפסק הדין נקבע, כי העידר פנייה מוקדמת עשוי, בהתאם לנסיבות, לבוא לידי ביטוי הן בהחלטתו של בית המשפט לפסוק גמול ושכר טירחה וביחס לשיעורם של סכומים אלו, הן בהחלטתו של בית המשפט בבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

כאמור אף ציינתי בפסק הדין שניתן ובו אושר הסדר הפשרה כי: "מטרת התובענה הושגה, שכן במסגרת הסדר הפשרה התחייבה הערייה לחדד את נהליה בפני כלל המודדים הפועלים מטעמה, כך שיהא ברור, כי חללי מדרגות אינם חייבים בתשלום ארנונה, כי יש לסמנם באופן מפורש בתשריטי המדידה, וכי אין לכלול אותם בסך השטח החייב בארנונה. היינו, הפגם בהתנהלותה של הנתבעת תוקן ביחס לעתיד ואשר לעבר, יתוקן הפגם באמצעות השבת סכומי הארנונה שנגבו שלא כדין בגין חללי מדרגות, וזאת באמצעות מנגנון פנייה פשוט יחסית. בכך זכות הגישה של הקבוצה מומשה, הדין נאכף וניתן סעד הולם לנפגעים בהליך יעיל וממצה". מנגד, יש להדגיש בהקשר זה את הפער הניכר בין הסעד שנתבע בכתב התביעה (2,445,650 ₪) לסכומים אשר לטענת הערייה הושבו (כ- 35,000 ₪), שיש לקחתו בחשבון בעת פסיקת גובה שכר הטירחה והגמול, ואשר מהוה שיקול להפחתה ניכרת של סכום הגמול ושכר הטרחה.

...

במסגרת החלטתי הנוכחית נותר להכריע בגמול לתובעת המייצגת ובשכר הטרחה לבאי כוחה, לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות.

בהקשר זה יצוין, כי המצב הייחודי שבו נדחית בקשה לאישור תובענה שהוגשה נגד רשות מינהלית כתובענה כייצוגית, מפאת הודעת חדילה שפרסמה הרשות, מחייב מתן משקל למספר קריטריונים נוספים ובכללם החלטת הרשות לשנות מהלכיה והתנהלותה, באופן המשיג את התכלית שלשמה הוגשה התובענה.

בית המשפט דחה טענתה המקדמית של המועצה המקומית בקובעו כי יש לקבל טענת המשיבים בדבר השתק בעניין זה, שכן טענה זו היה על המועצה להעלות במסגרת ההליך שהתקיים בפני וועדת הערר ולא במסגרת הליך הערעור (פסקה 11ג' לפסק הדין): "יש ממש בטענת ההשתק לה טוענים המשיבים. המערערים, ניהלו את הערר בפני ועדת הערר משך תקופה ארוכה, ולא העלו כל טענת חוסר סמכות. פסק הדין בענין עיריית רעננה ניתן קודם למתן ההחלטה בוועדת הערר, כך שהמערערים יכלו להעלות את טענת חוסר הסמכות בפני ועדת הערר. המערערים הם גורמים ציבוריים, ויש להציב בפניהם רף התנהגות גבוה, שאינו מאפשר העלאת טענות סותרות לדרך התנהלותם במשך שנים. שאלת תקפותה של טענת השתק אל מול טענת חוסר סמכות, דורשת בירור נוסף, אליו איני נכנס מאחר וגם ללא טענת ההשתק, אין בידי לקבל את טענת חוסר הסמכות – וזאת מהטעמים שפורטו לעיל". בעניינו, הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה ביום 10.7.16, כחודש בטרם ניתן פסק הדין בעניין אספיאדה (פסק הדין בעניין אספיאדה ניתן כאמור ביום 16.8.16).

סוף דבר לאחר שנתתי דעתי לשיקולים השונים המשתקפים מסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, כמפורט לעיל, לסכום ההשבה במקרה הנדון, לכך שהתובעת לא הקדימה פניה לעירייה בטרם הגישה התובענה וכן לתרומת התובענה לקבוצה ולציבור, וכן הבאתי בחשבון כי הגמול ושכר הטרחה ישולמו מתוך הקופה הציבורית, אני מורה על תשלום גמול לתובעת המייצגת בסך 7,000 ₪, ושכר טרחה לבא כוחה המייצג בסכום כולל של 30,000 ₪ (כולל מע"מ).

בשל העדר הסכמה ביחס לשעורי הגמול ושכר הטירחה, וכאשר הצדדים ניהלו תיכתובת בנוגע לנתונים אשר יעמדו בבסיס החישוב, הגישה המבקשת את הבקשה שלפנינו ביום 29.01.2018, בטרם ניתן פסק הדיון בדיון הנוסף בעיניין יונס (השוו לפסיקתי בת"צ (נצרת) 31724-02-20 אדוארד קודריה נ' עריית קרית שמונה (10.08.2020) ולפסק דינה של כב' השופטת מיכל נדב בת"צ (מרכז) 64003-09-19 משק דור בע"מ נ' רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים (29.06.2020)).

ומן הכלל אל הפרט: טענתה העיקרית של המשיבה היא, היא כי "כל עוד אין לרשות מקומית חוק עזר חדש בעיניין פינוי אשפה התואם את אמות המידה הסופיות של משרד הפנים, הרי שמוטלת על הרשות המקומית החובה החוקית לפנות את האשפה במלואה, מכלל הנכסים בתחומה, בעצמה ועל חשבון הארנונה.. והיא אינה רשאית לגבות אגרות עבור פינוי אשפה" (ראו סעיף 29 לבקשה).

בנסיבות בהן הורתו ולידתו של ההליך בבקשה לפסיקת גמול ושכ"ט לפי הילכת יונס הראשונה, ולא בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אני מורה על דחיית הבקשה, ובנסיבות העניין לא אתן צו להוצאות.

...

משנמצאנו למדים כי חוק העזר מאפשר הטלה של אגרה בגין פינוי אשפה ממפעלים, נשמטת הקרקע מתחת למעשה החדילה, ואין כל הצדקה לקיים הסדר, שבמהותו עומד בניגוד להוראות חוק העזר.

סוף דבר: אני דוחה את הבקשה לאישור הסדר הפשרה.

בנסיבות בהן הורתו ולידתו של ההליך בבקשה לפסיקת גמול ושכ"ט לפי הלכת יונס הראשונה, ולא בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, אני מורה על דחיית הבקשה, ובנסיבות העניין לא אתן צו להוצאות.

הקבוצות שהוגדרו בבקשת האישור: עילה א': נישומים בתחום שיפוט המשיבה אשר חויבו בריבית פיגורים בשיטה של ריבית דריבית לגבי כל תשלומי החובה שהם, וזאת ב-24 חודשים שלפני מועד הגשת תובענה זו. עילה ב': נישומים אשר חויבו בארנונה בגין נכסיהם בפריסה על פי הסדר תשלומים, ואשר קרן החיוב לא הוצמדה כדין למדד, דהיינו לא קטנה נוכח קיומו של מדד שלילי, וזאת 24 חודשים שלפני הגשת התובענה.

וכך נקבע שם בין היתר: "ברי, כי כאשר מחליט בית-המשפט לפסוק גמול לתובע המייצג ושכר טירחה לבאי-כוחו, חרף דחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, מחמת הודעת חדילה של הרשות, מדובר במצב ייחודי, המשפיע על אופן האיזון שבין השיקולים הכלליים, המנויים בסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק. לעניין זה התייחסה השופטת א' פרוקצ'יה, בעיניין אכדיה המאוזכר לעיל, ומפאת חשיבות הדברים לענייננו, אביאם במלואם:

...

אשר לסכום גביית היתר, אני סבורה כי ראוי לקבוע את הסכום לפי חוות דעת המומחה פיסחוב שצורפה לסיכומי המשיבה, ואשר עומד על 3,524,361 ₪.

אני סבורה כי הסכום המבוקש סביר בנסיבות העניין שתוארו לעיל לרבות השתלשלות החדילה.

על כן אני מורה כי המשיבה תשלם גמול למבקשת בסך 170,894 ₪ ושכר טרחה לבא כוחה בסך 599,839₪ כולל מע"מ. 53אני מורה כי המבקשת פטורה מתשלום המחצית השנייה של האגרה, בהתאם לתקנה 7(א(א)(4)(ב) בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007.