בקשה לפסילת שופט בשל חשש ליחסי ידידות

דיון והכרעה סעיף 77א לחוק בתי המשפט קובע כי אבן הבוחן שראוי כי תנחה את בית המשפט בבואו ליתן החלטתו בדבר פסילתו מלישב בדין, נעוצה בשאלה האם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". זו אמת המידה הכללית, שמכוחה ניבטות עילות הפסילה הספציפיות (השוו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל).

אף אם בית המשפט היה קובע, על יסוד האסמכתאות שצורפו לבקשה ועל יסוד כל אשר מונח לפניו בתיק, כי קיימות ראיות לכאורה לפיהן המבקשים מסיתים ומנכרים את הקטינים כנגד המשיבים, עדיין לא היה בכך כדי להקים עילת פסלות בשל חשש למשוא פנים.

בע"א 9470/08 שמעון וקס נ' מיפעל הפיס (נבו 09.12.2008)‏‏ נפסק, כי: "הכלל הנוהג במקרים אלו הוא כי אין בהליך הביניים כשלעצמו ובהחלטות הביניים שהתקבלו במסגרתו כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול ההליך העקרי, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו (י' מרזל דיני פסלות שופט 265-266 (2006)). ... . כאמור, פסיקה קודמת באותו עניין, או בעיניין דומה, אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט באופן שאין הוא פתוח לשכנוע. יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם "חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור".

אשר ליתר טענות המבקשים בבקשה ביחס לנסיבות שהובילו להתערערות ולנתק בין הצדדים – איני מוצאת להדרש להן שעה שמדובר בטענות לגופה של התובענה, שבודאי אין בינן לבין בקשת הפסלות דבר וחצי דבר.

...

בהחלטה מיום 17.07.22 שבתי והוריתי למבקשים לשתף פעולה עם העו"ס לאלתר ולתאם עימה מועד למפגש עם הקטינים עוד במהלך השבוע שלאחר מתן החלטתי כאמור.

בו ביום ניתנה החלטתי בבקשת המשיבים למתן צו זמני דחוף, היא ההחלטה מושא בקשת הפסלות, וכדלקמן: לתגובת המשיבים, תוך 7 ימים.

בגדרי החלטתי זו, איני מוצאת להידרש לטענות המבקשים הכרוכות אחר מינויה של המומחית מטעם בית המשפט הן משום שהמבקשים מתעלמים מהעובדה הפשוטה כי המומחית מונתה על יסוד הסכמת הצדדים (בדיון מיום 5.1.2023); הן משום שטענה זו לא נטענה בהזדמנות הראשונה לאחר שנודע למבקשים על הנסיבות המקימות את עילת הפסלות הנטענת, בניגוד לקבוע בתקנה 173(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2019 והן משום שכאמור לעיל, לא נדרשתי בגדרי ההחלטה מושא בקשת הפסלות לחוות דעת המומחית.

אשר על כן, הבקשה לפסלות המותב - נדחית.

דומה גם שהדברים שנאמרו שם, בפסק הדין, מיד ובהמשך ובאותו עמוד (26 ש' 27) מהם מתעלמים ג'רייס וסלאם, ובהתייחס לסלאם, אשר לא הייתה צד לאותה היתדיינות, מדברים בעד עצמם ושומטים את הקרקע מתחת לטענות ג'רייס וסלאם, גם בהקשר זה. וכך ציינתי בפסק הדין: "לצד זאת אדגיש, כי אין בקביעתי, לפיה יש לדחות את עתירת התובע (ג'רייס, ס.ג') לביטול ההסכם, כדי לאיין את זכויותיה של סלאם בדירה, ככל שיש לה כאלו. קביעתי זו נסובה אך ורק על מערכת היחסים בין התובע לנתבע". באשר לטענה בדבר מראית פני הצדק, מדובר גם כאן בתפיסתם ותחושתם הסובייקטיבית של המבקש וסלאם, וביחס לטענה זו אפנה גם ל-ע"פ 5/17 חסן אלגדאמין נ' מדינת ישראל (09.01.2017): "מראית פני הצדק נדחתה בפסיקה כמבחן מוביל כאשר דנים בפסלות שופט, והיא אינה יכולה להוות תחליף לחשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים (עניין ידיד, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא ש' אגרנט). רק מקרים חריגים ביותר, בהם קיים מצג אובייקטיבי קשה היוצר חשש ממשי לנראות ההליך, עלולים להצדיק פסלות שופט מהטעם העקרי של מראית פני הצדק". כך גם אני דוחה את טענות המבקש וסלאם לפיהן מן הראוי שההתדיינות הנוכחית תתקיים לפני מותב אחר במצוות פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, משום שהתוצאה שם אינה תומכת בטענות המבקש וממילא נסיבות המקרה שנידונו שם שונות מאלה שלפניי.

...

כאשר הטענות כנגד שופט מקורן בדברים שאמר מחוץ לכותלי בית המשפט, יש בדבריו אלה כדי לפסול אותו אם הם כה קיצוניים עד כי מתבקשת מהם המסקנה שדעתו של השופט "נעולה" בכל הנוגע למשפט שלפניו ואין טעם להמשיך בו. כך סוכמה ההלכה בארצות-הברית: ,court but in regard to court proceedings-of-court statements, are not indication of improper bias unless coments or remarks made out-like in Mined-j. Shaman, s. Lubet, j. Algini, judicial conduct they are so extreme that they show that a judge has become close) about the pending case .

דומה גם שהדברים שנאמרו שם, בפסק הדין, מיד ובהמשך ובאותו עמוד (26 ש' 27) מהם מתעלמים ג'רייס וסלאם, ובהתייחס לסלאם, אשר לא הייתה צד לאותה התדיינות, מדברים בעד עצמם ושומטים את הקרקע מתחת לטענות ג'רייס וסלאם, גם בהקשר זה. וכך ציינתי בפסק הדין: "לצד זאת אדגיש, כי אין בקביעתי, לפיה יש לדחות את עתירת התובע (ג'רייס, ס.ג') לביטול ההסכם, כדי לאיין את זכויותיה של סלאם בדירה, ככל שיש לה כאלו. קביעתי זו נסובה אך ורק על מערכת היחסים בין התובע לנתבע". באשר לטענה בדבר מראית פני הצדק, מדובר גם כאן בתפיסתם ותחושתם הסובייקטיבית של המבקש וסלאם, וביחס לטענה זו אפנה גם ל-ע"פ 5/17 חסן אלגדאמין נ' מדינת ישראל (09.01.2017): "מראית פני הצדק נדחתה בפסיקה כמבחן מוביל כאשר דנים בפסלות שופט, והיא אינה יכולה להוות תחליף לחשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים (עניין ידיד, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא ש' אגרנט). רק מקרים חריגים ביותר, בהם קיים מצג אובייקטיבי קשה היוצר חשש ממשי לנראות ההליך, עלולים להצדיק פסלות שופט מהטעם העיקרי של מראית פני הצדק". כך גם אני דוחה את טענות המבקש וסלאם לפיהן מן הראוי שההתדיינות הנוכחית תתקיים לפני מותב אחר במצוות פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, משום שהתוצאה שם אינה תומכת בטענות המבקש וממילא נסיבות המקרה שנדונו שם שונות מאלה שלפניי.

סופו של דבר, על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

דיון והחלטה הסעיף הרלוואנטי לבקשה הינו סעיף 77א (א) לחוק חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") הקובע:  "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט." דוגמא למקרה בו דן בית המשפט העליון בטענת פסלות שהתבססה, בין השאר, על טענה שנגעה ליחסי עו"ד לקוח, ניתן למצוא במסגרת עפ 160/21 ‏ ‏ נתנאל גבאי נ' מדינת ישראל - אגף המכס‏ (פורסם בנבו, 21.1.2021) (להלן: "עניין גבאי") "בתגובה לבקשת המשיבה להגיש לבית המשפט מיסמך מסוים, ציינה הסנגורית "אני לא יכולה להגיב" והוסיפה כי קיבלה מהמערער הודעות שאותן לא תציג לבית המשפט מפאת חיסיון עורך דין-לקוח.

לעניין זה נפנה לקביעת בית המשפט העליון במסגרת עפ 5959/99   יוסף פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 14.9.99) "הכלל בעיניין חשיפתו של שופט להרשעות קודמות של נאשם הוא, כי עצם החשיפה אינה משמשת עילה לפסילת השופט:ו "לא כל מידע על עברו של הנאשם או המתדיין ולא כל אמירה המגלה מידע כלשהוא על הרשעה קודמת צריכים להביא לפסילתו של שופט" (מ' שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט, תשמ"ז, xx, בעמוד 110).

...

" כן נפנה לפסיקת בית המשפט העליון בעפ 473/12 ‏ ‏ מוחמד גאבר נ' מדינת ישראל ( פורסם בנבו, 17.1.2012) "כבר נקבע בפסיקתנו פעמים רבות, כי חשיפת בית המשפט להרשעות קודמות של נאשם, ואף העובדה כי בית המשפט דן בעבר בעניינו של נאשם, אינן מקימות, כשלעצמן, עילת פסלות. רק חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – למשוא פנים, במובן זה שנפגעה יכולתו של בית המשפט לדון באופן הוגן בעניין המובא לפניו, מקים עילה לפסילת שופט." פסיקה דומה של בית המשפט העליון ניתן למצוא גם באשר להיחשפות מותב לחומר ראיות בלתי קביל בהליך הפלילי וזאת במסגרת עפ 790/21   מוחמד צלאח נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.2.2021) בו הסתמך בית המשפט העליון גם על שנקבע בעניין גבאי "עיינתי בערעור על נספחיו, ובאתי לידי מסקנה כי דינו להידחות. כידוע, המבחן לפסלות שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור "חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: החוק)).

לאור כל האמור לעיל, החלטתי שלא להיעתר לבקשה לפסילת המותב מלשבת בדין.

מובהר למבקש כי בהתאם לסעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט, זכאי הוא לערער על החלטתי זו לבית המשפט העליון ובהתאם לסעיף 147(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, יודיע על כוונתו לערער לבית המשפט ויגיש את ערעורו בתוך חמישה ימים מיום קבלת החלטה זו. במידה ובכוונת המבקש להגיש ערעור, מוצע שיבחן האם וכיצד משפיעים מועדי ישראל על התקופה הנקובה להגשת הערעור.

. בפני בקשה לפסלות שופט לפי סעיף 77 א(א)( 2) חוק בתי המשפט ]נוסח משולב[, תשמ"ד 1984- בבקשתם, טענו המבקשים כי שעה שחלק מהמשיבים הנם תושבי העיר נתיבות, קיים חשש כי מותב זה, בהיותו תושב העיר אף הוא, מכיר הכרות מוקדמת, את מי מהמשיבים.

יה לפְרַנְסָ ביחס למי מתושבי עירו או הידידות של בית המשפט עם טוען רבני שהיה מעורב בהליך: גם לטענה לקשרי ידידות של מותב זה עם טוען רבני, אשר ייצג את אחד המשיבים (בעבר) אין ממש.

"( בנבו[ ] 9[, בעמ' 8-9 לנוכח כל האמור, אינני מוצא כל הצדקה שבגינה צריך מותב זה להמנע מלדון בהליך שבכותרת ובהליכים אחרים, ככל שייטענו בהם טענות ממין זה וכן לא מצאתי שמתקיים חשש ממשי למשוא פנים אם ימשיך מותב זה בניהול המשפט, שכן המבקשים לא הצביעו ולו על אינדיקאציה ממשית אחת למשוא פנים, או לקשר בין מי מהצדדים למותב זה (שכאמור, אינו), שמקים חשש למשוא פנים, אף לא ביחס לעריית נתיבות, שכאמור אינה צד להליכים שבפני וכך גם לא כלפי הטוען הרבני שייצג את אחד המשיבים בעבר.

...

כל אלו הביאו אותי לכדי מסקנה, כי בנסיבות המקרה שבפני לא מתקיים "חשש למשוא פנים בניהול

המשפט" כאמור בסעיף 77 א(א) לחוק בתי המשפט ומכאן כי דין הבקשה להידחות.

משהגעתי למסקנה זו, ראוי היה כי אפסוק את הוצאות המשיבים ואביא לידי ביטוי את הזמן השיפוטי שהוקדש לבקשה לא מבוססת זו, אולם על מנת שלא להסלים את המאבק המשפטי בעת הזו, אינני נותן צו להוצאות.

לגירסתה, העתרות המותב לבקשות התובע בהליכים המקדמיים ומתן צו מניעה אירעי; צו מניעה זמני; צו עשה; פטור מהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה כנתבעת, מהוה חשש שהמותב גיבש דיעה קודמת ביחס להמשך ניהול התיק.

המסגרת הנורמאטיבית: סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - "חוק בתי המשפט"), קובע: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". ההלכה היא שאין די בתחושה סובייקטיבית כדי לבסס עילת פסלות, אלא על העותר לפסילת שופט מלישב בדין ומלדון בעיניינו להניח תשתית ראייתית אובייקטיבית, ממנה ניתן יהא להסיק כי דעתו של השופט ננעלה, היינו, לא יתאפשר לו לשפוט משפט צדק (ראו, עע"א 4714/04 יגאל עמיר נ' שירות בתי הסהוהר; ב"ש 48/75 רחמים ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, עמוד 381; בג"צ 1923/91 אדוארד רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האיזורי בחיפה, פ"ד מו(2) 1, עמודים 17-20; בג"צ 2148/94 אמנון גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת ארועי הטבח בחברון, פ"ד מח(3) 573, עמוד 585; ע"א 8743/04 משה בר נר נ' אשר רוט, תק-על 2005(1), 422).

...

השגותיו של בעל דין על החלטות בית המשפט מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא בהליכי פסלות (ע"א 1043/17 המשולש לקרמיקה ולשיש (1998) בע"מ נ' עו"ד פוזאן אלאטעונה (נבו, 6.4.2017); ע"א 10147/16 דוד הדר נ' **** נהרי (נבו, 31.1.2017) בספרו של כב' השופט יגאל מרזל דיני פסלות שופט 175 (2006), נרשם לעניין ביסוס עילת הפסלות על החלטות דיוניות, כדלקמן: "...ההלכה היא, כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות, לא כאשר מדובר בהחלטה יחידה ולא כאשר מדובר במספר רב של החלטות. "אין מסיקין מסקנה בדבר משוא פנים כביכול מתוך חיבורן האריתמטי של טענות דיוניות שנדחו או התקבלו". על בעל הדין להצביע אפוא על חשש ממשי למשוא פנים, כלומר, כי בהחלטות יש משום "משחק מכור" המעיד כי השופט אינו פתוח לשכנוע.

לסיכומם של דברים, הבקשה נדחית.