בקשה לפסילת שופט בשל החלטת נציב תלונות הציבור

ביני לביני, ביום 14.10.2020 הגיש בנו של המערער, שהואשם אף הוא באותו כתב אישום, תלונה נגד המותב לנציב תלונות הציבור על השופטים (להלן: התלונה).

בפתח הדיון, טען בא-כוח המערער כי נוכח הגשת התלונה על ידי בנו של המערער ונוכח החלטותיו הקודמות של המותב בעיניינו של המערער, קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו, ולחלופין מראית פני הצדק מחייבת את העברת הדיון בעיניין מעצרו של המערער למותב אחר.

בית המשפט דחה את בקשת הפסילה על אתר בציינו: "[...] הטעמים לבקשה נעוצים בתלונה שהוגשה מטעם משיב אחר בפרשה, משיב 1 בנו של [המערער]. עניין זה [כ]שלעצמו מלמד על קושי בקבלת הבקשה לפסלות שופט שכן מדובר במשיב אחר. זאת ועוד, הבקשה לא הוגשה במועד הראשון בו סבר [המערער] כי קיים חשש למשוא פנים ולקבלת החלטות שאינן על יסוד מקצועי בלבד. הדיונים בעיניין המשיבים כולם, לרבות [המערער], מתקיימים מזה תקופה ממושכת. בנוסף, יש לציין גם את הדברים הבאים.

...

הוא הוסיף וציין "אף כי הדבר לא התבקש, לא אוכל לעכב החלטתי זו נוכח אופי הדיון וטיבו". המשך הדיון נקבע ליום 28.12.2020, אך נדחה בהמשך ליום 3.1.2021 נוכח הודעת המערער כי הערעור יוגש רק ביום 28.12.2020.

דין הערעור להידחות.

הערעור נדחה.

פנייתה לייצוגה על ידי הנתבעת הייתה סמוכה למתן ההחלטה, אולם, הנתבעת השתהתה והגישה את בקשת הארכה רק בתאריך 28.11.10 ובאיחור ניכר לאחר חלוף המועד החוקי, בטענה כי המתינה להחלטת נציב תלונות השופטים בתלונה שהוגשה כנגד השופט, וכי שהתה היא בחו"ל בין המועדים 25.11.10 ועד ליום 17.12.10.

אמנם, יתכן כי בעקבות החלטת השופט ברנר, לפיה הטענות ביחס לחוות דעת המומחה יתבררו במסגרת דיון ההוכחות, כי בקשת הרשות לערער היתה נדחית, אולם, אין זה נובע באופן ישיר מהוראות הצוו.

השבת שכ"ט בגין הבקשה לפסלות שופט והגשת הבר"ע אשר לטענת התובעת, כי לא הוגשה בקשה לפסלות שופט, כפי שהתחייבה הנתבעת לעשות במסגרת הסכם שכר הטירחה, מקובלת ומהימנה עלי עדותה של הנתבעת לעניין זה, אשר פירטה כי בשלב הרלוואנטי ולאחר שכבר הוכנה הבקשה, התברר כי השופט לא יושב עוד בדין, ולכן בהסכמה עם התובעת, הומרה בקשת הפסלות לתלונה נוספת לנציבות תלונות הציבור.

...

מקובלת עליי עדותה של הנתבעת שכנגד בעניין זה, לפיה המדובר בדרישה מאוחרת שלא הועלתה קודם לתביעתה זו, ומבחינה זו נראה כי המדובר בויתור שבהתנהגות מצידה של התובעת שכנגד, שאף מתקשר עם הסכומים שהיה על התובעת שכנגד להחזיר לנתבעת שכנגד במסגרת הסכם שכר הטרחה, ובמקומו ניתנו ייעוצים משפטיים שוטפים למיניהם.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה העיקרית להשבת שכר טרחה ולדרישה לפיצוי עונשי, משלא נמצא כי הייתה רשלנות של הנתבעת בניהול ההליכים, ומשנדחו יתר טענות התובעת בדבר הפרת הסכם שכר הטרחה שנחתם בין הצדדים.

כן, נדחית תביעת התובעת שכנגד לקבלת שכר טרחה בעניין תיק אלמגור.

יצוין כי ביום 13.6.2016 התקבלה באופן חלקי תלונת מערער מספר 1 על היתנהלות השופט טננבוים בפני נציב תלונות הציבור על שופטים, ביחס להיעדר התייחסותו למספר חומרי חקירה בהחלטות של בית הדין.

בקשת הפסלות שהוגשה בעקבות החלטה זו נדחתה גם היא [ת"פ (ת"א) 19610-10-10, החלטה מיום 26.12.2016].

בקשת פסלות השופט בבית הדין האיזורי ודחייתה ביום 16.11.2021 דחה השופט טננבוים את בקשת הפסלות ובהחלטתו ציין: "מדובר בבקשות חוזרות ונישנות לפסילתי. חלק מהבקשות הנן למעשה חזרה על בקשות קודמות שנדחו כולן לרבות הערעורים על אותן החלטות. טענותיו של מר אביר כנגד החלטות בתיק אמורות להתברר במסגרת ערעור ככל שיוגש, לאחר שמר אביר יואיל להגיע לדיון הקבוע לצורך מתן גזר הדין וסיום ההליך. לא מצאתי כל עילה לפסלות והבקשה נדחית. יצויין כי הנאשמים מתחמקים מזה תקופה ארוכה מלהתייצב לדיון להקראת גזר הדין ולסיום ההליך". (ההדגשות אינן במקור).

שנית, ומבלי לנקוט עמדה בעיניין, ככל שיש למערערים טענות ומענות בדבר אופן היתנהלות השופט או ביחס למידת מקצועיותו, יתכבדו המערערים ויפנו לנציבות תלונות הציבור על שופטים, כפי שנעשה בעבר בהליך זה. אין מעניינו של בית דין זה לידון בטענות מהסוג האמור בהליך של ערעור פסלות שופט.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות המערערים, בתיק בית הדין האזורי ובכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

זאת, מאחר שלא שוכנעתי כי בעניין שלפניי קיימות עילות פסלות שופט מכוח סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

לפיכך שוכנעתי כי נסיבות העניין אינן באות בגדר המקרים החריגים בהם ערכאת הערעור תתערב בהחלטת השופט הסבור שבידו לנהל את ההליך באובייקטיביות, וכן לא מצאתי כי יש בנימוקי בקשת הפסילה כל טעם המצדיק להתערב בכך.

סוף דבר הערעור נדחה.

הנתבעת הגישה בקשה חוזרת לפסילת שופט, וניתנה החלטתי ביום 31/01/21, על פיה פסלתי את עצמי מלדון בתיק זה, מנימוקים של מראית פני הצדק, והחלטת כב' נציב תלונות הציבור על השופטים, אשר מצא את תלונת הנתבעת מוצדקת בחלקה.

הלכה פסוקה היא: "אשר לתלונתו של המערער כנגד השופט לנציבות תלונות הציבור על שופטים, כבר נקבע כי אין בהגשת תלונה, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות". ובהמשך: "הליך הפסלות והליכי התלונות על שופטים מכוח חוק הנציב הם הליכים נפרדים, שתכליתם שונה. דיני הפסלות באים לקדם אינטרס מרכזי אחד והוא האובייקטיביות השיפוטית, בעוד שחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב – 2002 בא לקדם אינטרס מרכזי אחר, והוא היתנהגות ראויה של שופטים (יגאל מרזל, דיני פסלות שופט 37 (תשס"ו – 2006) ). לכן, גם אם הוגשה תלונה בעקבות החלטות דיוניות ושיפוטיות של שופט, ואפילו נמצאה התלונה מוצדקת, אין בכך כדי לחרוץ את הדין בדבר יכולתו של בית המשפט לידון בעיניין שלפניו באובייקטיביות הדרושה". (ע"א 941/06 ישראלה רוזנצוויג נ' רהיטי צרעה בע"מ מיום 10/09/06).

...

הנתבעת הגישה בקשה חוזרת לפסילת שופט, וניתנה החלטתי ביום 31/01/21, על פיה פסלתי את עצמי מלדון בתיק זה, מנימוקים של מראית פני הצדק, והחלטת כב' נציב תלונות הציבור על השופטים, אשר מצא את תלונת הנתבעת מוצדקת בחלקה.

עוד נקבע, כי אם אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים, אין גם מקום לפסול שופט בשל מראית פני הצדק (ע"א 5210/16 פלונים נ' הכשרה חב' לביטוח) בית המשפט העליון קבע: "מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם המסקנה כי הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות. חשדות, תחושות, והשערות הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לטענת פסלות". (ע"א 10721/06 פלוני נ' פלוני, מיום 27/03/07).

במקרה של פסילה עצמית של בית-המשפט, קבע בית המשפט העליון את אמת המידה לצורך פסילה, והיא חשש ממשי למשוא פנים: "עם זאת להתחשבות זו בעמדת שופט לפסול עצמו יש גבולות. הם נקבעים על פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים. בסופו של דבר, הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. שופט אינו חופשי לפסול עצמו אלא על סמך נתונים אובייקטיבים שיש בהם כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים". (ע"א 3712/02 פקיד שומה ת"א 4 נ' מקוב).

לאור העובדה שהבקשה הנוכחית חוזרת על בקשות קודמות שנדחו, ולאור העובדה שבתיקים דנן אין חשש כלשהו למשוא פנים, שהוא הקריטריון המכריע בעניין טענת פסלות – החלטתי מיום 31/01/21 מבוטלת.

הדרך לתקוף החלטות שיפוטיות היא בבקורת שיפוטית על ידי ערכאת העירעור, לעיתים בדרך של עתירה לבג"ץ ובמקרים אחרים במסגרת בקשה לפסלות שופט או פנייה לנציב תלונות הציבור על שופטים.

...

לאחר שעיינתי במסמכי התיק ובכללם כתב התביעה המתוקן, בקשת הנתבעת לסילוק על הסף וכן תגובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף ו"תגובה מתוקנת ואחרונה מטעם התובעת לבקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבעות" מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

יפים לעניינו דברי בית המשפט בתא"מ 66384-01-18 נאוגאוקר נ' מדינת ישראל (20.11.18) שגם שם נטען כי שופטים פעלו נגד התובע בזדון, ובית המשפט מצא להורות על סילוק התביעה על הסף בציינו: "אין די בעצם טענת התובע כי פעולת השופט בעניינו בוצעה בזדון על מנת להצדיק קיומו של הליך, שכן אז תימצא הכרעת בית המשפט בעניין מוסא איברהים כאות מתה ובית המשפט יהיה מחויב כל מקרה לקיים הליך מלא על מנת להכריע האם אכן חלה ההלכה. נראה כי על מנת לעמוד בסטנדרטים אותם קבע ביהמ"ש, על היושב בדין לבחור את חומר הראיות המונח בפניו על מנת לקבוע האם נראה כי קיימות ראיות ולו לכאוריות על מנת לתמוך בטענת הזדון המעלה התובע". כן יפים דברי בית המשפט בת"א (פ"ת) 41995-06-20 עו"ד קורל נ' עו"ד קנת (28.1.21): "המילה 'זדון' שורבבה שוב ושוב לאורך כל הטיעונים בכתב התביעה ובתגובת התובעת לבקשות לסילוק... כשלמעשה, לא הוצג שום בסיס עובדתי, ולו הקלוש ביותר, לטענות אלה. ברי, כי אין די בזריקת המילה 'בזדון', פעם אחת או חמישים פעם, לכתב התביעה כדי ליצור בסיס להגשת תביעת רשלנות כנגד המדינה על מנת לחמוק מהחסינות המהותית העומדת לה". על הרציונל המנחה בעניין זה, שעל יסודו ניתנו פסקי הדין שנזכרו לעיל, עמד כב' השופט עמית בעניין עלי אדם: "המציאות מוכיחה כי גם דרך פתח צר כקופה של מחט בחסינות נושאי משרה שיפוטית [...] הוצעדו פילים לאולם בית המשפט, וריבוי התביעות אך מוכיח [...]

סוף דבר: דין התובענה להיות מסולקת על הסף, לנוכח חסינות של נושאי משרה שיפוטית, והכל כמפורט לעיל.