בקשה לפסילת הודאת נאשם במשפט זוטא

ההגנה כפרה במיוחס לנאשמת בכתב האישום, וביקשה לנהל משפט זוטא באשר לאמרותיה של הנאשמת, או במילותיו של הסניגור המלומד: "אציין כי ההגנה תנהל משפט זוטא ביחס לקבילות הודאתה של הנאשמת" – ע' 1, ש' 15.

בימנו, עידן הילכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התצ"ר, מיום 4.5.06) הוסף מסלול נוסף לבחינת קבילותה של הודיית חוץ של נאשם, הנגזר מאימוץ דוקטרינת הפסילה הפסיקתית: "בהתאם לכך, קובעת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית כי ראיה שהושגה שלא כדין תפסל, אם קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן שלא על-פי גדריה של פסקת ההגבלה. לשון אחר; לשם פסילתה של ראיה שהושגה שלא כדין נידרש כי קבלתה במשפט תיפגע בהגינות ההליכים כלפי הנאשם - פגיעה שהיא משמעותית, לתכלית שאינה ראויה ובמידה שעולה על הנידרש. בנסיבות אלה, קבלת הראיה במשפט תעלה כדי פגיעה שלא כדין בזכות החוקתית לכבוד ולחירות". (ראו פסקה 67 לפס"ד) מלשון סעיף 12 לפקודת הראיות למדים אנו כי הודיה הנה למעשה אמרה של נאשם "כי עבר עבירה". מעיון בהודעה המרכזית של הנאשמת (במ/1) אין בנמצא הודאה מצדה בבצוע עבירה כלשהיא.

...

מכלל האמור, ולאחר שעיינתי בהודעות וצפיתי בסרטון, בשים לב לעדויות שנשמעו בפני, במהלך משפט הזוטא, הריני לקבוע כי להתרשמותי לא נפגעה, בצורה משמעותית, כנדרש בפסיקה, יכולת הבחירה של הנאשמת למסור הודיה, או להמנע מכך.

סוף דבר, הבקשה לפסילתן של הודעות הנאשמת והסרטון – נדחית בזאת.

אני קובע כי ראיות אלה קבילות, ויתקבלו כמוצגים.

בפניי בקשת הנאשם לפסול את הודאתו מיום 4.8.17 ואת הסכין שנתפסה בפח אשפה מלשמש כראיה במשפט.

לבקשת ב"כ הנאשם היתקיים משפט זוטא, בו העידו השוטרים תמיר שפיר, אלדד לביא, חן ברנשטיין ומאור אזולאי וכן הוגשו הראיות ת/1 עד ת/6.

...

מקובלת עלי עדותו של השוטר ברנשטיין, כי מאחר שראה את ביצוע העבירה, השלכת החפץ על ידי הנאשם, לא מצא לנכון לשאול את הנאשם אודות הסכין שנמצאה בפח והשאיר זאת לחקירתו בתחנת המשטרה.

משקבעתי, כי לא היה מעקב אחר הנאשם, וכי לא נפל פגם בתפיסת הסכין ובהליך העיכוב והמעצר, וכי לא נערך תשאול בשטח מבלי שהנאשם הועמד על זכויותיו, אין בידי לקבל כי הודאת הנאשם הינה נגזרת של פעולות שנפל בהם פגם.

לסיכום סוף דבר, אני דוחה את טענות הנאשם לפסילת הסכין וההודאה שנמסרה על ידו בחקירתו מיום 4.8.17 משלא נפלו פגמים בהליכי העיכוב, המעצר, תפיסת הסכין וחקירתו.

בהחלטת כב' השופטת הבכירה מימון שעשוע נקבע, כי משפט הזוטא ישמע במסגרת שמיעת ראיות התביעה בתיק.

לטענת ההגנה "העידו פה אישתו ובתו גל, שמיד אחרי שהסתיימה חקירתן, הן היו מעוכבות, הן היו לא מחוץ לתחנה אלא בחצר התחנה כשאשת הנאשם אמרה שלא אמרו לה ללכת משם", וכי "פיזית הן נשארו בתחנה. הן לא נשארו מרצונן, לא אמרו להן שהן יכולות ללכת וזה מה שהן העידו כאן הנאשם וגם האשה והבת". ביקש לתת אמון בגירסת הנאשם, כי מסר את הדברים עקב הלחץ שהופעל עליו שאשתו ובתו ייעצרו ולכן לפסול את הודאתו, כי זרק בקבוק בירה על הרכב.

ב"כ הנאשם טען, כי עסקינן בהודאה שנמסרה תחת איומים לעצור את אשתו ובתו של הנאשם ועל כן יש לפסול הודאה זו. סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע, כך: "עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון". קבילותה של הודיה נבחנת על-פי שני מבחנים: האחד, אם הוכח כי ההודיה ניתנה באופן חופשי ומרצון (סעיף 12(א) לפקודת הראיות); והשני, בחינת אופן השגתה של ההודיה, על מכלול הפרמטרים השונים, ואם קבלתה כרוכה בפגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן (ע"פ 6435/12 אייל דמסה נ' מדינת ישראל, (19.1.17) פסקה 34).

...

משכך אני קובעת, כי לא הוכח שהיו בהתנהלות גורמי החקירה מחדלי חקירה.

לסיכום בין הנאשם ומשפחתו למתלונן סכסוך שכנים.

נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי מעל לספק סביר, כי הנאשם ביצע את המיוחס לו ועל כן אני מרשיעה אותו בעבירה של חבלה במזיד ברכב.

בהחלטה מיום 25.2.19 דחיתי בקשת הנאשם לפסול את הודאתו מיום 4.8.17 ואת הסכין שנתפסה בפח האשפה על ידי השוטרים, מלשמש ראיות במשפטו.

יתרה מכך, הנאשם לא נחקר באופן מפורש לגבי כך שזרק את הסכין בהבחינו בשוטרים ואף במסגרת הליך הזוטא, לא נקבע על ידי בית המשפט, כי הנאשם הבחין בניידת מישטרה.

...

אשר לאינטרס הציבורי, בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן ((8.12.99) סעיף 30) נפסק, כי ההגנה של "זוטי דברים" "תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן, ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית". אני סבורה, כי בנסיבות החריגות של החזקת הסכין בתיק זה הפגיעה בערך החברתי המוגן הינה מינורית וניתן בהחלט לומר שאינה הולמת הרשעה בפלילים.

בנסיבות אלה, אני סבורה שמדובר בנסיבות חריגות של החזקת סכין (החזקה לזמן קצר עד שהחליט הנאשם מיוזמתו להשליכה לפח) ובנסיבות אישיות חריגות (בשל מצבו הנפשי של הנאשם והתנהלותו תחת חרדה כפי שבאה לידי ביטוי בחוות הדעת הפסיכיאטרית) וכל אלה על רקע מצב ביטחוני לא פשוט.

מכל המפורט לעיל, אני מקבלת טענת ב"כ הנאשם, כי עומדת לנאשם הגנת זוטי דברים, ולפיכך מזכה אותו מעבירה של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין.

בעיה שנייה שמעלה פיתרון זה קשורה בכך שבעוד במשפט הזוטא הקלסי נחקר הנאשם רק על אופן גביית הודאתו בחקירת המישטרה ולא על מעשה העבירה שבו הוא נאשם, הרי שכאשר מדובר בבקשה לפסול ראיה חפצית בשל נסיבות תפיסתה, קשה בחלק ניכר מהמקרים להעיד אודות נסיבות התפיסה בלי להודות בעצם החזקת החפץ שמבקשים לפסול כראיה (ויש לזכור כי עם פסילת הראיה החפצית יהיה צריך לפסול גם את עדויות השוטרים במשפט על כך שהחפץ היה ברשות הנאשם ולעיתים גם לשקול לפסול הודאת חוץ בהחזקת החפץ האסור שנתן הנאשם בעקבו תפיסת החפץ על ידי המישטרה – ראו פסק דינו של השופט אדמונד לוי בע"פ 4988/08 איתן פרחי נ' מדינת ישראל (2011)).

...

יש לציין שכטענה מקדמית הגנה מן הצדק בניגוד לפסילת ראיה אינה יכולה להוביל לזיכוי אלא לביטול כתב האישום וגם זאת רק אם יגיע בית המשפט למסקנה שהמקרה עומד במבחנים שקבעה הפסיקה להגנה מן הצדק.

הואיל ותיק זה הסתיים בסופו של דבר בהסדר טיעון, אינני נדרש להכריע בשאלת האפשרות לשלב את שתי הדוקטרינות.

מעבר לכך שאני סבור שמן הראוי להסדיר את הפרוצדורה לבחינת טענה לפסלות ראיה, הוספתי לגזר הדין דברים בלתי ממצים אלה שהם בגדר הערת אגב, על מנת שכל עוד הפרוצדורה לא הוסדרה בחקיקה יפעלו הצדדים המעורבים בהליך תוך מודעות לבעיה שעליה הצבעתי ויכלכלו צעדיהם בהתאם.