כמו כן, נדחתה טענת המשיב כי הבקשה לבצוע האזנות סתר לא הוגשה בידי הגורם המוסמך לכך – מנהל המחלקה לחקירות שוטרים או סגנו, בהתאם לסעיף 6(א) לחוק האזנת סתר, התשל"ט–1979 (להלן: החוק) וסעיף 49יא(א) לפקודת המישטרה [נוסח חדש], התשל"א–1971, מאחר שנקבע כי החתימה על הבקשה והגשתה נעשו "על דעתו ובאישורו" של סגן מנהל המחלקה לחקירות שוטרים, לאחר ששקל את נחיצותה לצורך החקירה ואת כלל השיקולים הרלוואנטיים.
המערערת הוסיפה וטענה כי קביעה לפיה לא ניתן לעשות שימוש בתוצרי ההאזנה לצורך הוכחת עבירות מסוג עוון, "עלולה להביא לאבסורד" במישור המעשי.
שכן, לגופו של עניין, בעיניינו של המשיב – ובכך מסכים אני עם מסקנתו האופרטיבית של חברי – לאור קירבתן של העבירות 'הנוספות' עבירת מירמה והפרת אמונים לעבירת השוחד, לא חרגה הרשות החוקרת מתכלית הצוו שניתן ולא נפל פגם בכך שלא פנתה בבקשה להסרת המיגבלות (וראו לתמיכה בעמדה זו עמ' 19 לסיכום דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית: "ניתן צו האזנה ביחס לעבירות של שוחד, אך במהלך ההאזנה מתגלות ראיות הנוגעות לעבירות קשורות כמו מירמה והפרת אמונים. על פי דו"ח צוות משיח במקרה כזה לא חייבים לגשת לבית המשפט כי רואים את ההאזנה לעבירות אלה כנגזרת מההיתר המקורי").
השופט קרא, לעומת זאת, מציין כי הפרקטיקה של בקשת צו הרחבה היא אמנם ראויה, ואולם אינה מעוגנת בחוק האזנת סתר – ועל כן אין מקום לחייב את הרשות החוקרת לפנות לבית המשפט לקבלת צו מסוג זה. לגישתו, סעיף 13(ג1) לחוק מקנה לגופי האכיפה את הרשות לעשות שימוש בתוצרי האזנת סתר לצורך הגשת כתב אישום והרשעה בעבירה שונה מאלה שפורטו בצו המתיר, ולכן ספק אם העדר פנייה כאמור יכול להביא לפסלות הראיות מחמת אי-קבילות (פסקה 6 לפסק דינו של השופט קרא).
במסגרת העיסוק בפרשנות סעיף 13(ג1) לחוק האזנת סתר, ובבואנו ליצוק תוכן להוראת חוק זו, יש לתת את הדעת לתכליתו של החוק ולאינטרסים שביסודו המושכים לכוונם מנוגדים.
המקרים שבהם ניתן לקבל היתר לבצוע האזנת סתר הם חריגים ומגודרים היטב בחוק, והם תוצר של מערכת איזונים פנימית:
"חוק האזנת סתר מגלם בתוכו איזון בין שני אינטרסים מתנגשים: מצד אחד, ניצב אינטרס קידום ההליך הפלילי באמצעות השגת ראיות נגד חשודים בבצוע פשעים, ולצורך מילחמה בעבריינות; מצד שני, עומד אינטרס ההגנה על הפרטיות ועל צינעת חייו של האדם, שהאזנת הסתר פולשת לחייו הפרטיים, וחודרת גם לפרטיות צדדים שלישיים, ששיחותיהם מישתלבות בהאזנה בלי ידיעתם ובלי הסכמתם. חוק האזנת סתר טומן בחובו איזון בין הצורך להגן על הפרט מפני היתערבות בצינעת חייו על ידי האזנה לשיחותיו ללא רצונו וללא ידיעתו, לבין צרכי החברה בקיום אמצעי האזנת הסתר בשל שיקולים של מילחמה בפשע". (בג"ץ 5207/04 אפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 7 (20.5.2007); להלן: עניין אפל).
...
ומשהונחה הבקשה על שולחנו של הנשיא, עליו לתת את דעתו, בין היתר, לשורה של שיקולים כדלקמן:
מה הם השיקולים אשר צריכים להנחות את השופט בגבשו עמדתו לעניין בקשה למתן היתר להאזנת סתר? בלי להתיימר לקבוע כאן רשימה ממצה, הרי נראה לי כי על השופט לברר, בעזרת החוקר המבקש, את השאלות הבאות:
האם מדובר בחשד לביצוע עבירה חמורה, אשר יש לציבור עניין מרבי במניעתה או בגילוי מבצעיה, אשר גובר על העניין שיש לו בהגנה על פרטיותם של האנשים שהבקשה נוגעת להם?
האם נחה דעתו של השופט, כי ההאזנה לשיחות טלפוניות של החשודים הינה אכן נחוצה להשגת המטרות הנ"ל, ואין בנמצא שיטות חקירה רגילות ושיגרתיות העשויות באופן סביר להבטיח תוצאות דומות?
אם הבקשה מוגבלת להאזנה לשיחות של חשוד מסוים, או של חשודים אחדים מסוימים, יבדוק השופט האם אכן יש בידי החוקרים מידע המספיק לעורר חשד נגד הנוגעים בדבר, במידה המצדיקה פגיעה בפרטיותם בדרך של האזנת סתר לשיחות הטלפון שלהם.
סופו של דבר, אני מצטרפת לעמדתו של חברי השופט י' אלרון, כמפורט בסעיף 35 לפסק דינו.
ובמישור האופרטיבי, אני סבורה כחבריי שיש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בהרשעת המשיב בעבירת מרמה והפרת אמונים.
