בשל חריגה ממסגרת האשראי סורבו 11 שיקים בחשבון, בתקופה שבין אפריל לאוקטובר 2019.
לטענת המערער, היתנהלות המשיב לאורך תקופת ניהול החשבון יצרה מבחינתו יסוד סביר להניח, כי אם השיקים בחריגה מסוימת ממסגרת האשראי – יכבד אותם הבנק, ויאפשר לו להפקיד את הסכומים הנדרשים סמוך לאחר שיידרשו השיקים לפרעון.
מבחינה סובייקטיבית, על ביהמ"ש לבחון אם הלקוח עצמו סבר שקיימת חובה על הבנק לפרוע את השיק, חובה – להבדיל מתקווה או ציפייה, ואילו מהבחינה האובייקטיבית, יש לבחון האם כך היה סבור האדם הסביר בנסיבות הנתונות: "סבירות ההנחה – היסוד האובייקטיבי – צריכה להבחן על רקע היסוד הסובייקטיבי של הלקוח המסוים. יש לבחון אם ללקוח המסוים היה יסוד סביר להניח כי מוטלת על הבנק חובה לפרוע את השיק" (י' עמית "חוק שיקים ללא כסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מ"ד, חוברת ג, 449, עמ' 466).
כך, מלבד אותם שיקים שהוחזרו בתחילת אפריל 2019 כאמור לעיל, גם בחודש יולי 2019 הוחזר שיק בסך 6,250 ₪, אשר אילו כובד היה החשבון עומד על יתרת חובה בסכום של כ-99,000 ₪; ובכך נסתרת טענת המבקש לדפוס קבוע של הגדלת מסגרת האשראי באופן זמני ל-100,000 ₪.
...
המסקנה היא, אפוא, כי לא הוכח קיומו של יסוד סביר להניח קיומה של חובה מצד הבנק לפרוע את השיקים, תוך חריגה ממסגרת האשראי.
על אף האמור, החלטתי לקבל את הבקשה באופן חלקי, ולהורות על גריעה של ארבעה שיקים ממניין השיקים החוזרים, מתוך השיקים שהופקדו בחודש אוקטובר 2019.
לאור האמור, אני מורה על גריעתם של השיקים הבאים ממניין השיקים המסורבים:
שיק מס' 666 על סך 900 ₪;
שיק מס' 611 על סך 2,000 ₪;
שיק מס' 693 על סך 2,000 ₪;
שיק מס' 676 על סך 2,500 ₪.
