הדברים ודאי אמורים בהתייחס לזכויות הנתבעים בתתי החלקות שבבעלותם, לגביהם אין כל שתוף עם התובע, ולמרות זאת מבקש הוא בתביעה לחייבם במכירת זכויותיהם "בכל המקרקעין"!
בהתאם, אין בידי התובע עילה לפירוק שתוף מכוח הוראות חוק המקרקעין ודי בכך להביא לדחיית תביעתו.
בהקשר זה יפים דבריו של המלומד ויסמן - "בעוד שבדרך כל העמדה היא כי המצב של בעלות נפרדת עדיף על מצב של שתוף יש נכסים שסביר כי יהיו בבעלות משותפת. כך הדבר כאשר הנכס שבבעלות משותפת משרת את צורכיהם של שני בעלים או יותר של נכסים נפרדים. דוגמא לכך היא רצועת אדמה המשמשת כגישה לשני נכסים סמוכים; חצר המשותפת לשני נכסים סמוכים; באר מים משותפת המשרתת בעליהם של שני נכסים סמוכים; קיר משותף המשמש מחיצה שבין שתי חלקות סמוכות; הרכוש המשותף שבבית משותף, כגון המדריגות או הגג. פירוק השתוף בנכסים משותפים שכאלה יעמוד בסתירה לתפקיד שהם ממלאים ועל כן מונע החוק את האפשרות לכפות בהם את פירוק השתוף. במשפט הצרפתי מכנים שתוף בנכסים שכאלה כשיתוף כפוי, לצמיתות ... לכשנדייק נמצא שאין בעצם לומר כי השתוף בנכסים אלה הוא כפוי, שהרי בהסכמת הבעלים המשותפים אין לראות מדוע לא יהא הפרוק מותר. המיוחד בנכסים אלה הוא שבהבדל מנכסי משותפים בדרך כלל, אין לבעל משותף בנכסים אלה יכולת לכוף את פירוק השתוף על חבריו השותפים" (ר' יהושע ויסמן דיני קניין - בעלות ושתוף (תשנ"ז) בעמ' 283-284).
...
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הוראות הדין והפסיקה, דינה של התביעה להידחות על הסף.
הצורך בהסכמת "כל בעלי הדירות" לשם תיקון התקנון, ולא באמצעות הליך לפירוק שיתוף, עולה בבירור מהוראת 55(ג) לחוק, המחייבת הצמדת רכוש משותף בתקנון, ומסעיף 62(א) לחוק אשר קובע, בנוגע לשינוי הוראות תקנון, כי "אין לקבוע או לשנות בתקנון זכויות של בעלי דירות או להטיל עליהם חובות או תשלומים מסוג או בשיעור שלא פורשו בחוק זה אלא בהסכמתם", ובעיקר כי "אין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות".
סיכום
לאור כל האמור לעיל דינה של התביעה להידחות על הסף.
בהתחשב בכך שהתביעה סולקה על סף, לאחר הגשת כתבי טענות מטעם הצדדים, ועוד בטרם התקיים דיון, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים סך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין החזר הוצאות שכ"ט עו"ד. לסכום האמור יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.