בקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין בגין מעצר ומאסר שווא

ההליך לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לשיפוי ופצוי לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) בהתבסס על העילה הראשונה לפיה "לא היה יסוד להאשמה" (ב"ש 90340/09).

אין חולק על חובת הזהירות המושגית המוטלת על המדינה, על חובתם של גורמי החקירה (המישטרה) והפרקליטות להפעיל את סמכויותיהם הנרחבות בסבירות ועל חובתם לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת הליכי שוא נגד חפים מפשע ולמניעת נזקים מיותרים.

לו נידרשתי, הייתי פוסקת 90,000 ₪, המהוים כמחצית הפצוי ליום מעצר מאחורי סורג ובריח, לפי תקנה 8 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב – 1982.

...

לפיכך, החלטתי לדחות את התביעה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

התובע ישלם למדינה שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪.

עוד ציין ב"כ המשיבה כי המבקש לא נעצר ולא נאסר במסגרת ההליכים כאן, והוסיף כי הראיות שהיו ברשות המשיבה הקימה סיכוי סביר להרשעתו והצדיקו את העמדתו לדין ( תעוד המבנה בתמונות, הודאתו של המבקש בבצוע עבודות בניה ללא היתר, נסח טאבו לפיו המבקש הוא אחד הבעלים של הקרקע הרלבנטית, ועוד ), ומכל מקום, לא הייתה אי סבירות קיצונית בהעמדתו של המבקש לדין, כנדרש לפי הפסיקה לצורך קיומה של העילה של העידר יסוד לאשמה, המוסדרת בהוראת סעיף 80 לחוק.

להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 בסכום שייראה לבית המשפט, במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור".

כך נקבע כי במניין הנסיבות הנ"ל רשאי בית המשפט להביא בחשבון את אופן היתנהגותם של התביעה ויתר הגורמים בהליך המשפטי, קיומו של פגם שדבק באופן ניהול ההליך ע"י רשות התביעה, האם ניתן היה לגלות, בשלב מוקדם יותר, את הנסיבות שהביאו לזיכוי הנאשם, המשכות ההליך הפלילי והסיבות שגרמו לכך, תוצאת ההליך הפלילי ( זכוי מוחלט, זכוי מחמת הספר הסביר או ביטול כתב אישום לפי סעיף 94 (ב) לחסד"פ ), סבל חריג ועינוי דין חמור שנגרמו לנאשם עקב ניהול ההליך המשפטי, פגיעה בבריאותו, בפרנסתו או במשפחתו, וגילוי עלילת שוא שהטעתה את רשות התביעה.

סוף דבר באיזון הראוי בין כלל האמור, הריני מחייב את המשיבה לשלם למבקש פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, בסכום של 3,500 ₪, תוך 45 ימים מיום המצאת החלטה זו לידיה.

...

טיעוני המשיבה ב"כ המשיבה טען כי דין הבקשה לדחייה, תוך שהוא מדגיש את ההלכה כי לא כל זיכוי מזכה את הנאשם בפיצויים.

עוד נקבע כי ניתן לחייב את הנתבע בהוצאות הגנה גם במקרים שבהם עפ"י הראיות שהיו בידי התביעה עובר להגשת כתב האישום היה יסוד לאשמה, אלא שהוברר, בתום פרשות התביעה וההגנה, כי אותה תשתית ראיה הייתה חסרה בשל התרשלות המדינה ועקב מחדלי חקירה, שאילו לא התקיימו, הייתה המדינה מגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין (ראה ע"פ 303/02 דרויש חמדאן נ' מ"י – פורסם בנבו).

בצד כל אלה, אין להתעלם מכך כי בית המשפט מצא כי התקיימו מחדלי חקירה מהותיים, אשר הובילו בסופו של יום, לזיכוי המבקש.

סוף דבר באיזון הראוי בין כלל האמור, הריני מחייב את המשיבה לשלם למבקש פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, בסכום של 3,500 ₪, תוך 45 ימים מיום המצאת החלטה זו לידיה.

דיון והחלטה סעיף 80 לחוק העונשין - כללי סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן: "(א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה ... בסכום שיראה לבית המשפט ...

כך נקבע, כי הנסיבות הבאות עשויות להצדיק חיובה של המדינה בתשלום פיצויים: אי בדיקת טענת אליבי (ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204, 208 (1989)); התביעה העלילה נגד נאשם עלילת שוא (ע"פ 406/74 והב נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 803, 805 (1975)); הנאשם נפל קורבן לעלילת שוא שהטעתה את התביעה (ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653, 658 (1990)); מקום בו הנאשם זוכה "זכוי מוחלט" לאחר שמיעת ראיות (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294 (1999)), אולם אין בזיכוי מחמת ספק כדי להוות חסם לפסיקת פיצויים (ע"פ 7115/04 בן ברוך נ' מדינת ישראל, בפיסקה 12 (2.5.07)); אפילו כאשר הנאשם זוכה מחמת הספק, אולם נמצא כי בית המשפט נתן אמון מלא בגירסת הנאשם, מצא בית המשפט העליון מקום להורות על פיצוי הנאשם (ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל (8.8.02)); היותו של הנאשם נתון במעצר ארוך במיוחד (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (23.7.12)).

בהחלטה אם לפסוק פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, רשאי בית המשפט לקחת בחשבון את ההחלטות בדבר מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, אולם אין הן יכולות להוות שיקול בלעדי בהחלטה בדבר מתן פיצויים, שאחרת תתרוקן מתוכן תכליתו של סעיף 80 לחוק העונשין, שהיא להעניק לבית המשפט שיקול דעת אם לפצות נאשם שהיה עצור ולאחר מכן זוכה (ראו למשל: ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל (7.2.99); ת"פ (מחוזי, י-ם) 51324-11-13 מדינת ישראל נ' אברמוב (25.3.15)).

לפי תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב – 1982: "(א) סכום הפצוי המירבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החדשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לענין הפצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה בהודעה לפי סעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968". לפי ההלכה הפסוקה, בקביעת גובה הפיצויים, בית המשפט רשאי לקחת בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות היתנהגות רשויות החקירה והתביעה, מחד גיסא, ותרומתו של הנאשם, במעשים או בהתנהגות, להגשת כתב האישום, מאידך גיסא (הילכת דבש; ע"פ 6721/01 עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3) 73, 82 (24.3.03); ע"פ 5140/05 זגורי נ' מדינת ישראל (24.6.07); ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל (20.9.11); ע"פ 7115/04 בן ברוך נ' מדינת ישראל (2.5.07)).

...

בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73 (22.1.02) (להלן – "הלכת דבש") קבע בית המשפט העליון, כי חיוב המדינה לפצות מבקש שהיה נאשם במשפט פלילי מותנה בקיומם של שני תנאים: האחד, כי המבקש עמד לדין פלילי וזוכה; השני, בית המשפט מצא כי "לא היה יסוד לאשמה" או כי מתקיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". תנאי ראשון והכרחי לפסיקת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין הוא זיכויו של הנאשם בדין.

כך נקבע, כי הנסיבות הבאות עשויות להצדיק חיובה של המדינה בתשלום פיצויים: אי בדיקת טענת אליבי (ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 204, 208 (1989)); התביעה העלילה נגד נאשם עלילת שווא (ע"פ 406/74 והב נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 803, 805 (1975)); הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא שהטעתה את התביעה (ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653, 658 (1990)); מקום בו הנאשם זוכה "זיכוי מוחלט" לאחר שמיעת ראיות (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294 (1999)), אולם אין בזיכוי מחמת ספק כדי להוות חסם לפסיקת פיצויים (ע"פ 7115/04 בן ברוך נ' מדינת ישראל, בפסקה 12 (2.5.07)); אפילו כאשר הנאשם זוכה מחמת הספק, אולם נמצא כי בית המשפט נתן אמון מלא בגרסת הנאשם, מצא בית המשפט העליון מקום להורות על פיצוי הנאשם (ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל (8.8.02)); היותו של הנאשם נתון במעצר ארוך במיוחד (ע"פ 5097/10 בוגנים נ' מדינת ישראל (23.7.12)).

כאשר אני בוחנת את הנסיבות בכללותן, הגעתי למסקנה כי על התביעה לפצות את המשיב בשיעור של 80% מסכום הפיצויים המרבי הקבוע בתקנות.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 80 לחוק העונשין קובע כדלקמן: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". כפי שעולה מעיון בחוק, קיימים שני מסלולים לעתירה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק.

ההליך התמשך באופן סביר ולא הוכח כי מדובר בעלילת שוא כנגדם.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לאחר שבחנתי את יסודות בקשתם של הנאשמים, לא מצאתי כי יש ממש בבקשתם אשר אינה עומדת באחד מהתנאים לעתירה לפיצויים לפי חוק העונשין, ולפיכך, אני דוחה את בקשת הנאשמים וקובע כי הם אינם זכאיים לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

...

לטענת המאשימה, אין להיעתר לבקשת הנאשמים לפסיקת ההוצאות, לאור כך שהנאשמים לא נטלו ייצוג משפטי וייצגו את עצמם, לאור כך שהנאשמים לא היו עצורים במסגרת ההליכים, לאור כך שכתב האישום הוגש מכוח בקשתם של הנאשמים להישפט, לאור כך שהיה מקום להגשת כתב האישום, שכן הזיכוי בתיק לא היה נעוץ בהיעדר ראיות מספיקות, ולאור כך שלא נפל כל פגם בהתנהלות המאשימה, ואין נסיבות אחרות המצדיקות את פסיקת הפיצויים.

לפיכך, גם שיקול זה אינו מוביל למסקנה בדבר פסיקת פיצויים.

לפיכך, אף שיקול זה אינו מוביל למסקנה בדבר פסיקת פיצויים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לאחר שבחנתי את יסודות בקשתם של הנאשמים, לא מצאתי כי יש ממש בבקשתם אשר אינה עומדת באחד מהתנאים לעתירה לפיצויים לפי חוק העונשין, ולפיכך, אני דוחה את בקשת הנאשמים וקובע כי הם אינם זכאיים לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

ביום 27.7.2014 וביום 1.8.2014, הגישו המשיב 2 והמבקש, בהתאמה, תביעות נזיקין נגד המדינה לבית משפט השלום בבאר שבע, בעילות של רשלנות, כליאת שוא, הפרת חובה חקוקה, ו"באופן דחוק גם פיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין" (פסקה 2 לפסק דינו של בית משפט השלום).

אשר לסמכותו לפסוק פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) כערכאה אזרחית, הפנה בית משפט השלום לפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2979/15 סעד נ' מדינת ישראל (5.7.2017) (להלן: עניין סעד), בציינו כי באותו עניין "סבר בית המשפט כי על פי תקנה 5 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 מוסמך אף בית המשפט במסגרת תביעת רשלנות כנגד המדינה לפסוק פיצוי על פי סעיף 80(א) לחוק" (פסקה 90 לפסק הדין של בית משפט השלום).

בית המשפט קבע כי יש מקום לפסוק למבקש פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין בשל נסיבותיו האישיות, הנוגעות לארוע הלבבי שחוה במהלך מעצרו.

...

למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופו של עניין אין להיעתר לבקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין ככל שהוא נוגע לקבלת ערעורה של המדינה.

עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי בפסק הדין נקבעה הלכה הסותרת הלכה קודמת בנושא.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.