לב המחלוקת, בדרך הקיצור: המבקשת נותנת מזה כשלושה עשורים שירותי עיסוי ביחידה מסחרית בשטח מלון "דן" ברח' הירקון בתל אביב, שבבעלות המשיבה.
חדר עיסויים המצוי במיתחם בתוך מלון, דמי שכירות שאינם מבוטלים, "דמי מפתח" שבאופן הנחזה מאולץ משהו המבקשת חפצה לראות כמשולמים בדרך של הנחות על עיסויים, הסכם המתחדש אחת לכמה חודשים (הן בגירסתו שקדמה להסכם משנת 1997, הן לאחר מכן), הסכם הנוקב בזכות הפינוי בהתראה של 14 יום, כל אלה אינם מגלים לכאורה אומד דעת של צדדים להקניית זכויות דיירות מוגנת למבקשת.
האיזון הקשה, והבלתי מדויק, בין הצורך של המבקשת במושכר לפרנסתה, לבין הצורך של המשיבה במיתחם שבו מצוי הנכס לשם שפוץ הנכס ופיתוחו של המלון (טענה שיוער כי הועלתה ממילא באופן כללי ביותר), הוא בעל חשיבות מסוימת אך אינו מכריע.
...
ולאחר השלמות, שעל המרכזיות בנטען בהן אעמוד להלן: דין הבקשה להתקבל.
על מנת ללכת בדרך האמורה, הרי שעל המותב הדן להגיע לכלל מסקנה כי דרך דיון זו היא "יעילה ומתאימה בנסיבות העניין" (ע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סולומון, פ"ד לח(2) 113, 141 (1984)).
סוף דבר: ניתן צו המורה למשיבה להשיב את החזקה במושכר לידי המבקשת, במובן זה שתקבל את המפתח למתחם שבו מצויים עסקה וחדר העיסויים הנוסף.
