בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד הממונה על משרד הפנים

האם ניתן לאכוף ההסכם בדרך של קנס שיוטל על העיריה מכוח הפקודה לביזיון בית משפט? זוהי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הביזיון) לכוף על המשיבה בקנס למלא אחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.3.14 (במקור צויין גם אכיפה במאסר, בדיון הוברר ובצדק כי הבקשה היא לאכיפה באמצעות קנס).

גם אם כל טענות המבקשים נכונות ואיני סבור כך, הכיצד קנס יומי נגד המשיבה, יביא לאישור החשב הממונה מטעם משרד הפנים או הגזבר.

כפי שנקבע בעע"מ 876/17 אוחיון נגד ועדת הערר המחוזית לתו"ב מרכז (3.5.18): "אחד ממבחני הסף במשפט המנהלי עניינו במידת ניקיון כפיו של עותר, ובשאלה האם ראוי ליתן לו את הסעד המבוקש בשים לב להתנהגותו במשפט ובאשר לעניינים הקשורים בו........ כך למשל, העותר לסעד נידרש לפרוש לפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית הצריכה לעניין. הסתרה של מידע רלוואנטי, כמו הליכים קודמים שנידונו לפני ערכאות שיפוטיות, או אי-פרישת מלא ירעת המחלוקת, עלולה להחשב כאי-ניקיון כפיים המצדיק את דחיית העתירה על הסף." הליך בזיון בית משפט אינו הליך המתאים בנסיבות העניין.

...

לפיכך, הבקשה נדחית.

לסיכום- הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו ביחד ולחוד למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

במסגרת זו – ההיתקשרות תהיה בהתאם לנהלי משרד הפנים (מיכרז/הצעות מחיר/נוהל התקשרויות).

בתאריך 3.6.2019 הגישה המבקשת את בקשתה הראשונה לפי פקודת בזיון בית המשפט בטענה כי המשיבה הפרה את הסכמות הצדדים בדיון מיום 28.5.2019 כאשר בהוראת ראש העיר מזכירתו האישית הנחתה את צלם מחלקת הדוברות מר תומר בדש הכפוף למבקשת, לעבוד ישירות מול המזכירה ורק מולה מעתה והלאה.

המבקשת לא הייתה נושא השיחה וממילא לא ניתנה הוראה למר בדש להמנע מלהעביר לה תמונות או לא לשתף עימה פעולה; האופן בו מציגה עימה המבקשת כממונה על מר בדש משולל יסוד שכן האחראי על מר בדש הוא הדובר כאשר המבקשת הייתה רק הצנור באמצעות הועבר למר בדש סדר יומו; ממילא לאחר ההיתקשרות עם הספק החצוני יבוצעו על ידו מירב הפעולות שמבצעת היום מחלקת הדוברות, לרבות תפקידה של המבקשת.

מכל המפורט לעיל, לאור העובדה שככל הנראה החל מ-1.9.2020 החלה המשיבה להתנהל בהתאם להצהרתה ולהתחייבותה ממאי 2019 ומכיוון שהסעד שניתן בבקשה לביזיון הוא סעד הצופה פני עתיד, אני סבורה כי נכון להיום אין טעם במתן צו לפי הפקודה כנגד המשיבה.

...

בענייננו, אני סבורה כי עלינו לבחון את הבקשה מנקודת מבט מהותית ולא מנקודת מבט טכנית, כאשר עלינו לבחון האם מחלקת הדוברות מופעלת על ידי עובדי המשיבה ומיקור החוץ הוא למראית עין בלבד או שמא המשיבה פעלה בהתאם להודעתה מיום 27.5.2020 וביצעה את מיקור החוץ כולל ניוד של עובדי מחלקת הדוברות לתפקידים/מחלקות אחרות במשיבה.

מכל המפורט לעיל, לאור העובדה שככל הנראה החל מ-1.9.2020 החלה המשיבה להתנהל בהתאם להצהרתה ולהתחייבותה ממאי 2019 ומכיוון שהסעד שניתן בבקשה לביזיון הוא סעד הצופה פני עתיד, אני סבורה כי נכון להיום אין טעם במתן צו לפי הפקודה כנגד המשיבה.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, היות ואני סבורה כי במועד הגשת הבקשה לביזיון הבקשה לא היתה נעדרת כל בסיס, שכן כפי שפורט לעיל יש ראיות המלמדות על כך שעובר לספטמבר 2020 המשיבה לא התנהלה בדיוק בהתאם להסכמות הצדדים, מצאתי לנכון לחייב את המשיבה בהוצאות משפט לטובת המבקשת בסך 10,000 ₪ סכום אשר יש בו כדי לגלם את מחדלי המשיבה במקרה זה ולהרתיע אותה מלבצע הפרות דומות בעתיד.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 20980-12-18 זנו נ' לוי ואח' תיק חצוני: מספר תיק חצוני מספר בקשה:6 בפני כבוד השופט מנחם רניאל מבקשים שלומי זנו משיבים 1. רועי לוי 2. עריית נשר 3. הממונה על המחוז (חיפה) במשרד הפנים החלטה

אני דוחה את הטענה של המשיב 1, שהבקשה לבזיון בית המשפט התייתרה שכן החלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט היא צופה פני עתיד, ואילו המיכרז שבגינו הוגשה הבקשה הסתיים.

אכן, לא היה ראוי להגיש בקשה לבזיון בית המשפט כנגד המשיב 3, שלא נידרש כלל להמציא מסמכים, ולא היה ראוי לבקש לקבוע שהוא הפר את הצוו, ולחייב אותו בהוצאות אישיות שלא על חשבון המדינה.

...

אני דוחה את הטענה של המשיב 1, שהבקשה לבזיון בית המשפט התייתרה שכן החלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט היא צופה פני עתיד, ואילו המכרז שבגינו הוגשה הבקשה הסתיים.

ככל שהדברים אמורים בטענתו של המשיב 1 באופן אישי, אני דוחה את הטענה.

משהסתבר למשיב 1 שטענתו שכלל לא התקיימה ישיבה אינה עומדת במבחן המציאות, בשלב שבו טען טענות נוספות לאחר שהמבקש הגיב לתשובתו, טען לפתע טענה חדשה נוספת, לפיה הישיבה מיום 14.5.18 כלל לא דנה במכרז שעליו הוגשה הבקשה, ועל כן המסמך אינו כלול בין "מסמכי המכרז" שיש למסור למבקש לפי החלטתי מיום 18.12.18.

על כן, אני מקבל את הבקשה לבזיון בית המשפט, וקובע כי אם לא ימסרו המשיבים 2-1 למבקש את העתק פרוטוקול ישיבת המכרזים מיום 14.5.18 עד יום 15.1.19, וכן אם לא ימסרו למבקש את כל מסמכי המכרז החדש שפורסם למינוי מנהל מחלקת חינוך עד 7 ימים לפני הדיון במכרז (למעט קורות חיים שיימסרו למבקש בעת הדיון במכרז), ישלם כל אחד מהם קנס של 250 ₪ לכל יום שבו לא יבצעו את מסירת המסמכים כאמור לעיל.

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 52387-03-16 בפני כבוד השופט הבכיר שאהר אטרש המבקשים/התובעים: 1. שלום אלמליח 2. זהבה אלמליח ע"י ב"כ עוה"ד אביטל חורף המשיבים/הנתבעת: 1. עריית טבריה 2. יו"ר הועדה הממונה מר שמעון מעתוק (ראש עריית טבריה בפועל) ע"י ב"כ עוה"ד שמעון בלסן החלטה

בפני בקשתם של המבקשים מיום 11.10.2020 (בקשה 25) לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "הפקודה"), לאכוף המשיבה 1 (להלן: "המשיבה" או "הערייה") בקנס או בכל דרך אחרת למלא אחר פסק דינו של בית משפט זה בת"א 52387-03-16 מיום 20.4.2020 על מנת להביא למכירת החנות מושא התובענה למבקשים, כפוף לאישור משרד הפנים, וכן לאכוף את המשיב 2 (להלן: "המשיב") במאסר לציית לפסק הדין.

...

ההוראה האופרטיבית שבפסק הדין ביום 23.3.16 הגישו המבקשים כתב תביעתם לאכיפת הסכם מכר מקרקעין באשר לחנות המצויה בטבריה, בגדרו עתרו "לאכוף על הנתבעת את הסכם המכר... כאשר על התובעים והן על הנתבעת לקיים את חלקם בהסכם המכר, לרבות תשלום התמורה ורישום הזכויות". בפסק הדין שניתן ביום 20.4.2020 החלטתי לקבל את תביעת המבקשים והוריתי למשיבה לקיים את חיובה על פי זיכרון הדברים, היינו, "לפעול בכל הדרכים החוקיות העומדות לרשותה" על מנת למכור את החנות מושא התובענה למבקשים, כפוף, לאישור משרד הפנים.

התוצאה לאור כל המקובץ לעיל, נחה דעתי כי לא עלה בידי המבקשים להוכיח את בקשתם כדבעי ולשכנע כי המשיבה אינה מצייתת לפסק הדין.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה ומחייב את המבקשים, יחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות משפט בגין הליך זה, על הצד הנמוך, בסך 1,500 ש"ח תוך 45 ימים.

בהליך שבפני מבקשים התובעים לקבל פיצוי כספי בשל נזקים ממונים ולא ממוניים שנגרמו להם נוכח היתנהלות משרד הפנים בתקופה הרלוואנטית.

בכל הנוגע לשנת 2011 שבמהלכה ניהלו התובעים הליכים משפטיים כנגד משרד הפנים במסגרת העתירה המנהלית שהוגשה על ידם, שההחלטה בנוגע לבקשה שהוגשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהוגשה במסגרתה ניתנה ביום 8.11.2011 ועד למועד שבו הוגש ערר ביום 30.11.2011 כנגד ההחלטה להאריך לתובעת את אשרת התייר לשנה נוספת ללא מתן אשרה לעבודה בישראל, מצאתי שמאחר ועד לשלב זה לא ניתן לקבוע כי התובעים מיצו שעמדו לרשותם בהליכים המינהליים כנגד ההחלטה, הרי שגם אין מקום לידון בפיצויים במסגרת תביעה נזיקית בשל ההחלטה שהיא הבסיס להגשת התביעה, בהתאם לקביעות בית המשפט העליון בעיניין גליק בנוגע למיצוי הליכים הנידרש מול הרשות בטרם פונה האזרח להגשת תביעה נזיקית.

תביעת הוצאות בגין הליכים משפטיים ותשלומי אגרות לטענת התובעים , על משרד הפנים לשלם לתובעים פיצוי בסכום של 50,000 ש"ח בגין אגרות שונות ששולמו תוך כדי תהליך בירור הבקשה להיתאזרחות וכן בשל הוצאות שנאלצו לשלם עבור שכירת שירותי עו"ד לרבות לעניין הגשת העתירה המנהלית והבקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

...

אם ניישם את קביעות השופטים בעניין גליק על ההליך שבפניי ניתן לקבוע כי מאחר שבמועד הגשת התביעה הנזיקית היה מדובר במעשה עשוי ובנזק שהתגבש שכן התביעה הוגשה בשנת 2014 והסעד בשל אובדן הכנסה התבקש עבור השנים 2010-2012 ו, אין למנוע את בירור התביעה הנזיקית למרות שהתובעים לא פעלו בדרך של תקיפה ההחלטה במסגרת הליכים מנהליים, אלא שאני סבורה כי יש להחיל בנסיבות העניין את דוקטרינות חובת הקטנת הנזק והאשם התורם בנוגע לטענות התובעים לפיצוי בשל אובדן הכנסת התובעת עד למועד בו ניתנה לה אשרת עבודה.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו התקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהווה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נדרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, התנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מנהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

עם זאת איני סבורה כי הנזק שנגרם לתובעת משתרע על פני כל התקופה שממועד הגשת הערר ועד למועד אישור אשרת העבודה שכן הערר שהתקבל ביום 7.12.2011, שכן מתקופה זו יש לגרוע את פרק הזמן הסביר שנדרש למשרד הפנים לצורך הדיון בערר שהוגש עד למתן ההחלטה, כך שמצד אחד ניתן לקבוע כי פרק זמן של 11 חודשים אינו סביר בנסיבות העניין וזאת בהיעדר נימוק למעט הטענה בדבר עומס עבודה המוטל על עובדי משרד הפנים ומצד שני גם אין למנות את התקופה החל מהיום שבו הוגש הערר שכן כבכל הליך מעין שיפוטי נדרשת הרשות הציבורית לפרק זמן מסוים לצורך בחינת הבקשה וגיבוש ההחלטה בה. על פי הנוהל של משרד הפנים בסעיף ב(4) אשרת עבודה ניתנה לתקופה של עד 6 חודשים שבמהלכן נמשך תהליך הבדיקה וזו אכן התקופה שאושרה לתובעת בהחלטה שניתנה על ידי משרד הפנים ביום 8.11.2012 .לכן, בנסיבות העניין אני סבורה כי הפיצוי הראוי בהיעדר ראיה אחרת למשך הזמן הסביר שנדרש היה למשרד הפנים להכריע בערר, הוא חיוב משרד הפנים באובדן ההכנסה שנגרם לתובעת לתקופה של 6 חודשים ,זאת ככל שהיה נבחן הערר שהגישה התובעת תוך זמן סביר וכתוצאה מכך הייתה זכאית התובעת לאשרת עבודה בישראל.