בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט בגין הפרת צו איסור פרסום

הן הנתבעת והן התובעת הגישו בקשות לפי פקודת ביזיון בית המשפט בטענה להפרת צו המניעה על ידי הצד שכנגד.

סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט שכותרתו "המסרב לציית לצוי-בית-המשפט פק' 50 לש' 1947" קובע, כי "בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". להליך ביזיון בית משפט מספר מטרות ביניהן הבטחת קיומם של צוים שפוטיים והגנה על שילטון החוק.

בכך ביזתה התובעת את בית המשפט והפרה את צו המניעה שניתן בהליך זה. לבקשה צורף תצהירו של משה הלוי הכולל קובץ נספחים ובהם העתקים מפרסומי התובעת הנוגעים ל- 4 פרסומים של תמונות של הנתבעת מהמסוף המשטרתי ולצדם כיתוב.

הפירסום בסעיף טז' נעשה בתוך הליך משפטי במסגרת דיון בבית המשפט ולכן לא מהוה הפרה של הצוו.

...

נוכח כל האמור דין הבקשה להידחות.

יתירה מכך, קיבלתי את הסבריו של הלוי, כי הפרסום נגע לתביעה אחרת הקשורה בגוגל ולא בקשר להחלטה בתיק זה. נוכח כל האמור, לא הפרה הנתבעת את צו המניעה בגין הפרסום שבוצע על ידי מר הלוי, ודין הבקשה להידחות.

סוף דבר הנתבעת הגישה 7 בקשות לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט שהתקבלו, כמפורט לעיל.

במסגרת כתב התביעה עתר המבקש לפצותו בסכום של 250,000 ₪ בהתאם להוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 להסיר את הפרסומים ולפרסם הודעת היתנצלות.

המבקש אף הוסיף וטען בכתב התביעה כי המשיבה נוהגת לחסום דרך מעבר ציבורית אשר מוליכה מכיוון ביתו אל מחוץ לתחום הבניין וכי בתאריך 11.11.2017 (מוצאי שבת) המשיבה הגישה כנגדו תלונת שוא במשטרת ישראל בגין הפרת צו למניעת הטרדה מאיימת מיום 6.11.2017 – תלונה אשר הובילה למעצרו באופן בלתי מוצדק.

בנוסף לכך, הוסכם כי ככל שהצו יופר או אז יוכל הצד הנפגע להגיש בקשה בכתב לאכיפת הצוו לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

דיון והכרעה : הליך אשר מוגש מכח הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט נועד לכפות ציות לצוים שפוטיים שהופרו במבט צופה פני עתיד באמצעות ידי הטלת קנס או מאסר.

מטבע הדברים, מקומן של טענות חדשות מעין אלה, אשר הועלו לראשונה רק במסגרת הבקשה נשוא ענייננו, להתברר אך ורק במסגרת הליך חדש/הליכים אזרחיים הדדיים חדשים מכח דיני הגנת הפרטיות ו/או מכח החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001 ובודאי שלא במסגרת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט אשר מעצם טיבה וטבעה אמורה לצפות את פני העתיד ומהוה מפלט אחרון בידי המבקש רק לאחר שמוצו על ידו כל הליכי האכיפה האפשריים האחרים.

...

עוד אוסיף כי מאחת התמונות אשר הוצגו בפני, ניכר שהמבקש אשר הלין על חסימת המתחם שהינו שטח משותף, נוהג בעצמו להניח חפצים המגבילים את אפשרות המעבר בשטח המשותף, וככזה הינו "טובל ושרץ בידו". בהתאם - הבקשה נדחית.

מאחר וסבורני כי "נאה דורש ונאה מקיים", אני מחייב את המבקש בהוצאות הבקשה בסך 500 ש"ח, אשר ישולמו למשיבה בתוך 30 ימים מהיום.

אדגיש כי מאחר והמבקש מיוצג על ידי עו"ד ממונה מטעם הלשכה לסיוע משפטי, ומאחר וסבורני שפסיקה ריאלית תלהיט את הלהבות הקיימות בבניין המגורים אף יותר, בחרתי להסתפק בפסיקת הוצאות מופחתת עד מאוד.

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום ברחובות, מפי כב' הש' אדנקו סבחת-חיימוביץ, שניתנה ביום 23.12.21 בתיק בע"א 66647-01-20, בה התקבלה בקשת המשיבה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, ונקבע כי המערערים הפרו צו שפוטי שאסר עליהם להמשיך ולנהל עסק לממכר פירות וירקות שבבעלותם, בהיותו חסר רישיון עסק.

מכירת 3 ארגזים ומעלה היא מכירה סיטונית, כפי שהבהיר מומחה ההגנה; מיגבלות הרכישה פורסמו על ידי המערערים מראש; בימ"ש היתעלם מעדותו של מומחה ההגנה, שמומחיותו עולה על מומחיות משפטן מצוי, ואשר קבע כי המשק מוכר כעת ירקות ופירות ללא עיבוד כלשהוא וללא מוצרי צריכה, לפיכך אינו נחשב עוד "מרכול". עסק כזה, כך הסביר המומחה, בין אם קמעונאי ובין אם סיטוני אינו נידרש לרישיון עסק והדבר גם לא נאכף מעולם.

...

הערעור דנן נסוב גם על החלטת ביניים זו. בית המשפט קמא קבע כי המערערים הוכיחו במעשיהם, שלא יבצעו את הצו ולכן אין מנוס מקבלת בקשת המשיבה, לכוף עליהם לציית לצו באמצעות הטלת סנקציה, שתהפוך את הפרת הצו לבלתי כדאית עבורם.

סוף דבר: המערערים התעלמו מצווים ומהחלטות של בית משפט, עשו דין לעצמם והמשיכו בניהול העסק כרצונם.

לפיכך, נדחה הערר על כל חלקיו.

הבקשה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט שבמסגרתה מבוקש לכוף על המשיבים באמצעות קנס יומי או בכל אמצעי אחר לציית להוראות פסק הדין מיום 23.11.2022 שבו אושר פסק בוררות חוץ מיום 25.2.2022 ופסק בוררות מתוקן מיום 23.6.2022 שניתנו על ידי טרבונל הבוררות שבמחוז Broward שבמדינת פלורידה, ארה"ב, בהליך שבין המבקשת למשיבה מס' 1 (להלן: "הבקשה", "פסק הדין" ו - "פסק הבוררות") .

דיון והכרעה הדין החל סעיף 6 (1) לפקודת ביזיון בית המשפט מסמיך את בית המשפט לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לצוו שניתן על ידו, וכלשון הסעיף: "בית המשפט העליון, בית המשפט לפשעים חמורים, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי, בית-המשפט לקרקעות ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". בענין זה נפסק כי מדובר בהליך בעל מאפיינים מיוחדים שמצוי ב"תחום הדמדומים" שבין הליך אזרחי להליך פלילי שכן הסנקציה המוטלת בגין אי ציות לפסק דין היא קנס או מאסר.

ואולם, לצורך מתן צו לפי פקודת בזיון בית משפט - צו שמטרתו לאכוף על פאי ציות לפסק הדין במבט צופה פני עתיד - יש להוכיח כי עצם העובדה שפורסם קמפיין שבו אדם משמש כפרזנטור של המותג Cattleya מהוה הפרה של הוראות צו המניעה שבפסק הבוררות או הפרה של תניית אי התחרות שבהסכם הרישיון.

עם זאת, לצורך הכרעה בטענות אלה יש צורך בבחינת התשתית העובדתית המלאה ביחס להתקשרות שבין אדם לאופטיקנה ובדיון משפטי בשאלה האם יש בהתקשרות זו משום הפרה של תניית אי התחרות - מדובר בשאלות שחורגות מגדר הדיון בבקשה זו ולא ניתן לומר כי מדובר בצו שפוטי ברור וחד משמעי שניתן לאוכפו בהליך לפי פקודת ביזיון בית משפט.

...

בענייננו, לא הוכח שפאי קשורה בהסכם עם כלשהו עם אופטיקנה או כי היא מחזיקה באופן בלעדי בזכויות של אדם או כי מתקיימת הפרה של פסק הדין כך שדין הבקשה להידחות.

תמצית טענות אופטיקנה דין הבקשה להידחות.

כאמור, בנסיבות העניין אני סבורה שהתשתית הראייתית המצומצמת שהובאה במסגרת הדיון בבקשה אינה מספיקה לקביעת מסמרות והכרעה במחלוקות שבין הצדדים בסוגיה זו. טענות ורסו ביחס לפרשנות שיש ליתן להצהרות פאי בהסכם הרישיון כמו גם השאלה אם יש לראות בפעולותיו של אדם כבעל המניות, הדירקטור והמנהל הכללי של פאי מחד גיסא וכפרזנטור של המותג Cattleya מאידך גיסא, משום הפרה של פסק הדין שניתן כנגד פאי או כפעולה הנגועה בחוסר תום לב קיצוני (כנטען בסעיף 26 לבקשה), חורגות מגדר הדיון במסגרת של בקשה לצו על פי פקודת בזיון בית משפט והן שמורות לורסו לדיון בהליכים המתאימים.

לפניי שלוש בקשות לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט, שתי בקשות של התובעת ובקשה אחת של הנתבעת.

הנתבעת הכחישה שהיא מפעילה את האתר "עדנה קרנבל". עוד טענה, כי חלקו הראשון של הפירסום נוגע לפסק דין פומבי שניתן בתיק בעיניינה של התובעת ופורסם באתרים שונים (ת"א 60381-03-18 בו חויבה התובעת להפקיד ערובה בסך של 25,000 ₪) וחלקו השני מובא בבקשה השישית שהגישה הנתבעת לפי פקודת ביזיון בית משפט בשל פרסומים שפגעו בשמה הטוב.

לנתבעת אין קשר לפירסום זה של פסק הדין שבו התובעת חויבה להפקיד ערובה בסך של 25,000 ₪ כתנאי להמשך ניהול התביעה שכנגד שהוגשה שם. חלקו השני של הפירסום הנטען המובא באתר "עדנה קרנבל" פוגע גם בנתבעת כיוון שהפירסום באתר מפר צו איסור פירסום תקף על שמה של הנתבעת שהיא המתלוננת בהליך הפלילי במסגרתו הוגש כתב אישום כנגד התובעת (ת"פ 26290-04-18, שלום ראשל"צ), כאשר איסור הפירסום נועד להגן גם על המתלוננת, היא הנתבעת.

סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט שכותרתה "המסרב לציית לצוי-בית-המשפט פק' 50 לש' 1947" קובע, כי "בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". להליך ביזיון בית המשפט מספר מטרות ביניהם הבטחת קיומם של צוים השפוטיים והגנה על שילטון החוק.

...

על כן אני קובעת, כי יש להטיל על התובעת קנס שיבטיח את אי הפרת הצו.

נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומשיתה על התובעת קנס בסך 1,500 ₪ לאוצר המדינה.

כן אני קובעת, כי במידה והתובעת תפר את צו המניעה היא תחויב בקנס בסך של 2,000 בגין כל הפרה.