בקשה לפטור מהפקדת עירבון בהליך פסילת מומחה רפואי

בנוסף, חִייב בית משפט השלום את המבקשת בתשלום הוצאות משפט לטובת המשיבה 2, בסך של 2,000 ₪, "ללא קשר לתוצאות המשפט", מפני שהחזרה מהבקשה נעשתה רק "לאחר שב"כ [המשיבה] טרח וכתב תגובה לבקשה". ביום 13.4.2022, הגישה המבקשת בקשה לפסילת חוות הדעת של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט לתחום הנוירולוגיה, פרופ' ז'אן סוסטיאל, ולמינוי מומחה רפואי אחר לתחום זה, תחתיו.

רצף הבקשות נקטע, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 5.9.2022, שבה הובהר כי מדובר ב"בקשות מיותרות בנגוד לדין ובמסגרת הליכים שהוכרעו בבקשות קודמות", וכן כי "ככל שתוגש בקשת סרק נוספת בהקשרן של בקשות אלו יושת חיוב בהוצאות". מכאן הבקשה שלפנַי, שבגדרה טוענת המבקשת, כי יש לבטל את קביעת בית המשפט המחוזי, וליתן לה פטור מלא מהפקדת העירבון.

אשר על כן, משמצא בית המשפט המחוזי, בצדק רב, כי "סכויי העירעור אינם גבוהים בלשון המעטה", מפני ש"על החלטה בדבר חיוב בהוצאות כלל לא ניתן להגיש רשות ערעור [סעיף 1(8) לצוו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009], וההחלטה השניה היא החלטה דיונית מובהקת של הערכאה המבררת כאשר מינוי מומחה נוסף הנו חריג ואינו שכיח" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס') – בהחלט היה מקום שלא להענות לבקשת הפטור מהפקדת ערבון, במלואה.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, וחרף ההבנה למצוקת המבקשת, אשר נדרשת לנהל הליך משפטי מורכב, כאשר משאביה הכספיים מוגבלים ביותר, מצאתי כי דין הבקשה – להידחות, בלא צורך בתשובה מאת המשיבים.

אשר על כן, משמצא בית המשפט המחוזי, בצדק רב, כי "סיכויי הערעור אינם גבוהים בלשון המעטה", מפני ש"על החלטה בדבר חיוב בהוצאות כלל לא ניתן להגיש רשות ערעור [סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009], וההחלטה השניה היא החלטה דיונית מובהקת של הערכאה המבררת כאשר מינוי מומחה נוסף הינו חריג ואינו שכיח" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס') – בהחלט היה מקום שלא להיענות לבקשת הפטור מהפקדת עירבון, במלואה.

לפיכך, ההחלטה כי המבקשת תפקיד אך שליש מן העירבון הקבוע בתקנות, מאזנת כראוי בין מצבה הכלכלי של המבקשת, לבין יתר נסיבות הבקשה; איני מוצא טעם טוב להתערב בה. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת נטען בין היתר, כי הנתבעת כלל לא פעלה באופן פסול ולא היו כל מחדלים מצידה, אלא מדובר בטעות בכדאיות העסקה שעשתה התובעת, שהוביל לכשלון עסקי שגרם להפסדים כספיים.

דיון והכרעה הבקשה הוגשה בהתאם לסעיף 353א לחוק, שלשונו כדלקמן: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לידון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". על אודות חיוב חברה בע"מ בהפקדת ערובה להוצאות משפט מכח סעיף 353א לחוק נקבע מבחן שלושת השלבים כדלקמן: "אשר לחיובה של החברה בהפקדת ערובה... על פי סעיף 353א לחוק, בית המשפט רשאי לחייב תובע המאוגד כחברה בערבון מוגבל או חברת חוץ להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע במידה ותביעתו תדחה. לכלל זה ישנם שני חריגים: בית המשפט מצא כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה; או שהחברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע. תכליתו העיקרית של סעיף 353א לחוק היא להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל להפרע בגין הוצאותיו מתובע המסתתר מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת ... הלכה היא כי בנגוד לכלל במקרה של תובע אישי, כאשר מדובר בחברה-תובעת חיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג. הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל על כתפיה. בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום לחייב את החברה התובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, עליו לבצע בחינה תלת שלבית...

בכלל זה, בית המשפט יביא בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי, לרבות מורכבותו, הצורך במומחים או גילויים חריגים, שכר הטירחה הצפוי וסכויי התביעה.

ככלל, אין לערוך בשלב בדיקת סכויי ההליך במסגרת בקשה לערובה להוצאות, בחינה מעמיקה של סכויי ההליך, ויש להזקק לשיקול זה רק מקום בו מדובר על פניו בסכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר [רע"א 6528/14 רפיח בית החלמה בע"מ נ' משרד הבריאות (18.1.15)].

...

אם כן, נבחן את התובענה דנן בהתאם למבחן שלושת השלבים הנ"ל. בחינת השלב הראשון הצדדים התייחסו, בקצרה, בכתבי הטענות על אודות סיכויי התביעה דנן, אך סבורני כי בשלב זה שאלה זו אינה ניתנת להכרעה מובהקת.

על אף זאת, ובין היתר לנוכח סכום התביעה המשמעותי (עשרה מליון ₪), המבוסס על הערכות ותחשיבים של התובעת בלבד ללא כל אסמכתאות מצורפות (שהיו מאפשרות לבחון את ביסוס סכום התביעה ואפילו לכאורה בשלב זה) שוכנעתי כי יש מקום להשית הפקדת ערובה על התובעת בסכום מסויים להבטחת הוצאות הנתבעת.

לאחר בחינת כל האמור לעיל וסכום התביעה, אני קובע כי על התובעת להפקיד כערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, סכום של 100,000 ₪ (מאה אלף ₪), המהווים 1% מסכום התביעה, שיופקדו בקופת בית המשפט במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית בסכום הנ"ל. הסך הנ"ל, או כתב הערבות הבנקאית האמורה, יופקד לא יאוחר מיום 9.11.2020 (לנוכח קיומו של קדם משפט בתיק זה כבר ביום 12.11.20).

עיון בתיק הפלילי של המבקש מלמד כי מדובר במי שהיה עו"ד מומחה בתחום המקרקעין ונכסים, קרי לא הייתה לו כנראה מספיק מומחיות בתחום בו התיימר לייצג את המשיבים.

המשיבים טענו, כי מדובר בהתנהלות שיטתית של עיסוק מתמיד ושיטתי אשר בין היתר יש בו משום עיסוק פסול בידע המשפטי, ניסיון לגלגל אשמה וכו'.

טענתם החדשה כביכול של המשיבים כי היה על המבקש ליידע את המשיבים אודות ההליך הפלילי וכי בשל ההליך הפלילי נגרמו אי אלו נזקים היא הרחבת חזית, טענה שכלל אינה נזכרת בכתבי הטענות ואין לאפשר העלאתה כעת, כאשר להליך הפלילי אין קשר לתביעה נזיקית זו. דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית בעת בחינת חיוב בהפקדת ערובה, נידרש להבחין בין תובע שהוא אדם פרטי, לבין תובעת שהיא חברה (רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (13.7.08) (להלן: "אואזיס").

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כדלקמן: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". מטרתה של תקנה 519(א) לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע במידה ותידחה התביעה נגדו (רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (14.11.13)).

ברע"א 537/19 ניסקו חשמל ואלקטרוניקה בע"מ נ' אלקטרולייט שיווק (1994) בע"מ (14.2.19), ציין בית המשפט העליון (כב' השופט גרוסקופף), כי ככלל, תחויב חברה בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, כאשר הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת הערובה להוצאות, מוטל על כתפיה: "סעיף 353א לחוק החברות מורה כי תובעת שהיא חברה בערבון מוגבל תחויב, לבקשת הנתבע, במתן ערובה להוצאותיה – אלא אם הוכיחה שיהיה ביכולתה לשלם הוצאות אלה, או שבית המשפט סבר כי "נסיבות העניין אינן מצדיקות" חיוב בערובה.

...

בתשובה לבקשה טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה.

כך אני סבור גם ביחס להוכחת התנאי השני, כי טענת המשיבים כי סיכויי התביעה טובים ואף למעלה מכך, וכן הטענות הקשות שהעלו המשיבים באשר להליך הפלילי שהתנהל כנגד המבקש, אין בהן כדי לקבוע, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב החברה בערובה.

נוכח כל האמור לעיל, לאחר איזון כלל האינטרסים ובחינת כל השיקולים הנדרשים והרלוונטיים, מחד זכות המשיבים לגשת לערכאות ומאידך, זכות המבקש להיפרע את הוצאות המשפט, ככל שהתובענה נגדו תידחה וייפסקו הוצאות כאמור, כמו גם גובה התביעה, אני סבור שיש להעמיד את הערובה שתופקד על ידי החברה (המשיבה 1) על סך של 100,000 ₪.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת חלקית באופן שהחברה (המשיבה 1) תפקיד עד ליום 20.6.21 ערובה (מזומן או ערבות בנקאית צמודה למדד) בסך של 100,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקש בתובענה ותגיש הודעה על ההפקדה לבית משפט עד לאותו מועד.

מטעם התובעת הוגשה בקשה לפסילת חוות דעת המומחה הפסיכיאטר ו/או מינוי מומחה פסיכיאטר נוסף, אך היא חזרה בה מאותה בקשה לאחר שהנתבעת הספיקה להגיב לה, לפיכך הבקשה נמחקה ביום 13.7.22 תוך חיוב התובעת בהוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

בבית המשפט המחוזי ניתנה החלטה לפטור חלקי של התובעת מהפקדת ערבון, ועל אותה החלטה הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בתיק רע"א 7008/22.

המומחה אף ציין בחקירתו כי אולי היה מקום לייחס 3/2 מהנכות שנקבעה על ידו (בשיעור 15%) למצב קודם בהיתחשב בעובדה שהמל"ל קבע לה נכות נפשית בשיעור 10% לפני התאונה, אך הוא היה לארג' והיה מוכן לייחס למצב קודם רק מחצית מהנכות שנותרה לה. המומחה אף עמד על כך שאין מקום לייחס לתובעת נכות מעבר למה שנקבע על ידו, היות והיא לא סובלת מ- PTSD לפי הקריטריונים שנקבעו ברפואה אלא קיימים אצלה סימנים חרדתיים על רקע פוסט טראומטי.

לאורך כל ניהול ההליך הנדונה ניסתה התובעת ליצור קשר בין מחלותיה הכלליות הרבות, לרבות האשפוזים והניתוחים להם נזקקה בעקבות מחלות אלו, לבין התאונה עסקינן, בעוד שקשר זה אינו קיים.

...

בשקלול כל הנתונים שעומדים בפניי, מסקנתי היא שיש בפיצוי של 40,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר בתקופה מיום התאונה ועד היום, במשך 8 שנים.

בהתחשב בכל הנתונים דלעיל, אני קובעת כי יש בסכום של 30,000 ₪ כדי להוות פיצוי הולם בראש הנזק של עזרת צד ג'.

אומנם המדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, אך מאידך, אין ציפייה כי אדם שנפגע בתאונה קשה לפני שנים ישמור על כל קבלה או תיעוד לכל הוצאה שנאלץ הוא או בני משפחתו להוציא במסגרת הטיפול בו. לפיכך, ועל דרך האומדנא, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 5,000 ₪ בראש נזק זה. לסיכום, אני מחייבת את נתבעת מס' 2 לשלם לתובעת באמצעות בא כוחה סך של 122,385 ₪ בצירוף החזר אגרה בסך 800 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 18,615 ₪ (כולל מע"מ).

לטענתו בגלל אופי הטענה של מידע רפואי חסוי, הדבר לא מפורט כעת אך יובא בצורה המאפשרת חסיון אם יידרש.

המשיב, המתנגד לבקשה, טוען כי מדובר בבקשת סרק המהוה המשך להתנהלות המאפיינת את המבקש לאורך ההליך המשפטי בבית משפט קמא ובבית המשפט העליון בו הגיש בקשה לפסלות כנגד השופטת בסול וכדרכו לא חדל לאיים גם בפסילת מותב זה על כך שהעריכה כי סכויי העירעור אינם גבוהים.

אשר לסכויי העירעור, טוען המשיב כי מדובר בפסק דין מפורט בו נסקרו כל העובדות והסוגייה נותחה ניתוח משפטי מעמיק, כאשר התמיהה גוברת לטענת המשיב, שעה שאין חולק שהמבקש פיטר אותו מלייצגו, ואף חקר את המומחה מטעם בית המשפט, ושעה שהמבקש הודה כי הסכים לדיון על דרך הפשרה ביודעו כי לאחר הליך זה קלושים הסכויים להגשת ערעור.

על כן, אין די בפירוט שניתן, על מנת להוכיח חוסר יכולת כלכלית לשלם את האגרה ולהפקיד את הערובה, בפרט לאור העובדה שבבעלותו דירה וכן לאור גובה היתרות בחשבונותיו בארץ ובחו"ל. ביחס לבקשה לפטור מעירבון, השיקולים למתן פטור מאגרה שונים מאלה שעל בית המשפט לשקול בבואו לידון בבקשה לפטור מערובה.

בבקשה לפטור מהפקדת ערובה, הרף הנידרש בכל הקשור לבחינת סכויי ההליך גבוה מזה הדרוש לצורך מתן פטור מתשלום האגרה (בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרישמי (17.10.07).

...

ביחס לסיכויי הערעור, מעיון בהודעת הערעור ובפסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא, המבוסס ברובו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, אני סבורה, מבלי לקבוע מסמרות ובזהירות הראויה, כי לא ניתן לקבוע שסיכויי הערעור גבוהים, ועל כן לא מתקיים גם התנאי השני.

לאור כל האמור, משלא הוכחו שני התנאים הנדרשים למתן פטור מתשלום האגרה או מהפקדת הערובה, דין הבקשה, על שני ראשיה, להידחות, וכך אני מורה.

המבקש ישלם את האגרה ויפקיד את הערובה לא יאוחר מיום 15.4.24, שאם לא כן יימחק הערעור.