בקשה לעריכת מדידה של מקרקעין במחלוקת

במסגרת הדיון, הבהירה המשיבה שאינה חולקת על הסכם השתוף (למשל ראה: עמוד 2, שורה 6), אינה חולקת על המדידה במקרקעין (שם, שורות 11-12) וחזרה על עמדתה, כי אין כל מניעה מבחינתה לחתום על ייפוי הכוח בכפוף לכך שהמבקש יחתום באופן הדדי על ייפוי כוח לטובתה.

כפי שהובהר למשיבה בדיון, ככל שבפיה טענות כנגד המבקש או עורכת הדין וולנרמן ביחס להתנהלותם כלפיה או בעניינים אחרים, כגון אלו הנוגעים להיתרי הבניה בקרקע, אין זהו ההליך הרלבנטי להעלאת טענות אלה ופתוחה בפניה הדרך לנקוט בכל הליך על פי דין למיצוי בירור הטענות.

מאחר והמצב העובדתי, כמו גם המצב המשפטי, במקרקעין אינו נתון במחלוקת ומכלל הנימוקים שפורטו לעיל, לא נמצא כל טעם שבדין להתנגדות המשיבה לחתום על ייפוי הכוח לטובת רישום זכויות המבקש במקרקעין.

...

היות וזהו מצב הדברים, אני נעתרת לבקשה למתן צו עשה למשיבה ומורה כדלקמן: המשיבה תחתום על ייפוי כוח הנדרש לטובת רישום מחצית מן הזכויות בחלקה 441 בגוש 556 בגן יבנה, וזאת בנוסח זהה לנוסח ייפוי הכח עליו הוחתם המשיב 2 לצורך פעולה זו. המשיבה תעשה כן, בתוך 30 ימים מרגע פנייה בכתב של ב"כ המבקש או עו"ד וולנרמן אליה בנושא.

לאור קביעותיי לעיל, משמצאתי כי אין טעם בדין המצדיק את הימנעותה של המשיבה מלחתום על ייפוי הכח כמבוקש וכי אינה אוחזת בכל טענת הגנה, אני קובעת כי יש לחייבה בהוצאות המבקש, אשר נאלץ לפתוח בהליך המשפטי שלפניי.

יחד עם זאת, הואיל והמשיבה אינה מיוצגת, ומאחר והתקיים דיון אחד בלבד במסגרת ההליך, אני סבורה כי יש לחייבה בהוצאות בשיעור נמוך, וזאת בסך 2,750 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל, וכך אני מורה.

בעקבות התלונה, פנו התובעים ליועצים שונים ובין היתר למודד מוסמך, מר יוסי וידר, לעריכת מדידה של המקרקעין.

בזיקה לטענות התובעים לעניין פסק הדין המוסכם, טענו הנתבעים כי הסכמות הצדדים אשר קיבלו תוקף של פסק דין כוללות את כל המחלוקות בין הצדדים בנוגע לגודל המיגרש שהרי הסעד הראשי שהתבקש ע"י התובעים שם היה לצוות על החזרת המצב לקדמותו "כאשר לתובעים תהיה החזקה במחצית המיגרש". נטען כי התובעים מושתקים מלהעלות טיעון בדבר חוסר הבנה או הטעה מכוונת של הנתבעים בהליך הקודם, כאשר הם אלה שיצרו את הקיים בשטח ובנו בעצמם את הגדר החוצצת בין שני הבתים לאחר פסק הדין.

...

] לסיכום אומר כי הוכח שלאורך שנים, למן רכישת החלקה ועד היום, נעשה שימוש בשביל הגישה שתוכנן כבר עם שיווק החלקה ובניית יחידות הדיור עליה.

לאור כל האמור, ולאחר שנדחו טענותיהם של התובעים, הן ביחס לפסק הדין המוסכם והן ביחס להסכם ההבנה ומאחר ולא מצאתי עילה לסילוק ידם של הנתבעים משטח הפלישה הנטען, דין התביעה להידחות.

אני מורה אפוא על דחיית התביעה.

במהלך הדיונים בבית משפט קמא הושג בין הצדדים הסדר דיוני שעיקרו עריכת מדידה של השטחים המוחזקים על ידי המערערת ועריכת חישוב מחודש של חיובי הארנונה לשנים 2008- 2015.

וכך נוסחה ההוראה למומחה: המומחה יחווה דעתו בשאלת הקף התשלומים אשר בוצעו בזיקה עם ההיטלים הרלוואנטיים להליך בנוגע למקרקעין נשוא המחלוקת, בין אם שולמו על ידי הנתבעת ובין אם על ידי צד ג' אשר המחה זכויותיו (לרבות הזכויות להחזר היטלים) לנתבעת, בערכם הנומינלי ובערכם העדכני.

כבר כאן נפנה את תשומת הלב כי בהסכמה הדיונית לא נקבעו הוראות בכל הנוגע לאפשרות של המערערת לחלוק על התחשיב או על מפת המדידה, לא נקבעו העקרונות לעריכת התחשיב, הסיוגים המוסכמים ואף לא נקבעו העקרונות לפיהם תערך המדידה.

כאשר צדדים מגיעים להסכמה דיונית ומבקשים כי בית המשפט יאשרה צריך כי הסכמה זו תהייה מפורטת, מפורשת, ברורה, תיכלול מנגנון ברור להכרעה במחלוקות ולא תותיר שאלות לגבי תכנה של ההסכמה עצמה.

...

ראינו גם כי לאחר הגשת בקשת הביטול מצא בית המשפט כי התחשיב שהוגש אינו מספק ולכן דרש מהעירייה להכין תחשיב מפורט, הכולל פירוט הסיווגים, חלוקה בין השנים וכדומה (ראו החלטתו מיום 4.7.2019).

מאחר שהדבר לא נעשה אין מנוס מלהורות על קבלת הערעור והחזרת הדיון לבית משפט קמא.

סוף דבר אי הבהירות של ההסכמה הדיונית הובילה את הצדדים להליך ארוך ומיותר ולכן הצענו לצדדים מתווה להשלמת החסר.

לאור ההחלטה ברע"א (מחוזי חי') 49391-11-17 נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' מולא (פורסם בנבו, 14.1.2018) (להלן: "עניין מולא"), הואיל ובצו ההכרזה אין זהוי מדויק של המקרקעין אשר הצוו חל עליהם, אין היתייחסות למספרי גושים וחלקות, ואין ציון מפורש היכן בדיוק עוברת הדרך ברוחב 30 מ', הרי שרק על ידי עריכת תשריט מדידה חדש ניתן היה לזהות בפועל את תואי הדרך ואת השטח המופקע הכלול בתוכו.

החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעיניין מולא, אינה מחייבת בהליך שלפניי לפי סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה, ואינה חלק מהדין (עניין ח'אזן, בפיסקה 32 לפסק דינו של כב' השופט ד"ר מ' רניאל); מה גם שההחלטה בעיניין מולא עוסקת בבקשה לצוו מניעה זמני בחלקה סמוכה, ועניין המועד הקובע לקביעת שווי המקרקעין כלל לא נדון שם. לפיכך, עניין מולא אינו רלוואנטי לשאלה שבמחלוקת הניצבת לפניי.

...

בעניין זה, ראו: נמדר בספרו, בעמ' 554: "מועד הערכת שווי המקרקעין המופקעים לפי סעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, שבוטלה בינתיים, היה מאוחר יותר. מועד זה נקבע לפי המועד שבו יכלה הרשות המפקיעה לתפוס את החזקה במקרקעין, שהינו במועד לאחר מתן צו ההפקעה על ידי השר לפי סעיף 3 לפקודה. לפי סעיף 4(1) לפקודה, במועד הנ"ל רשאית היתה הרשות לתפוס מיד את החזקה במקרקעין המופקעים, ובמועד זה היה צריך גם לאמוד את שווי המקרקעין שנועדו להפקעה". וכן: אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך שני 697 (מהדורה שמינית, 2013) (להלן: "קמר בספרו"): "סעיף 9(ב)(1) לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943, קבע, כי בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים יעריכם לפי השווי שימצאנו כשווי המקרקעין בתאריך שבו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה במקרקעין על־פי הוראות הפקודה. תאריך זה הוא, בהתאם לסעיף 4(1) לפקודה, המועד שבו ניתן צו ההפקעה על־ידי השר לפי סעיף 3 לפקודה, שכן, מתן צו ההפקעה זיכה את הרשות לתפוס מיד את ההחזקה במקרקעין. מכאן, שלא היתה כל חשיבות לשאלה, אם אומנם השתמשה הרשות בזכותה לתפוס מיד את ההחזקה אם לאו, הואיל ובסעיף 9(ב)(1) דובר על התאריך שבו יכלה הרשות לתפוס את ההחזקה, ולא על התאריך שבו היא תפסה אותה בפועל. גם הסכמתו של בעל הזכויות, או אי-הסכמתו, לא העלתה ולא הורידה לענין זה".   פסיקת בתי המשפט המחוזיים לאחר הלכת ג'רייס, הלכה בדרכה של הלכת ג'רייס בעניין המועד הקובע להערכת שווי מקרקעין שהופקעו [וראו, למשל: ת"א (מחוזי חי') 39826-03-16 סלמאן נ' נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (השופט מ. דאוד) (פורסם בנבו, 05.02.2020); ת"א (מחוזי חי') 3011-08-17 דיין נ' מדינת ישראל - שר התחבורה (השופטת ע. ורבנר) (פורסם בנבו, 30.07.2019)].

דין טענות התובעים להידחות, מהטעמים המפורטים להלן: ראשית, התובעים לא הצביעו על מקור נורמטיבי מחייב על פיו, חייבת הייתה הנתבעת ליידע את בעלי הקרקע, בסמוך למועד פרסום צו ההכרזה, אודותיו [וראו, בעניין זה: ה"פ (מחוזי מרכז) 3490-04-09 נתנאור נכסים בע"מ ואח' נ' מעצ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 14.01.2014) (להלן: "עניין נתנאור")].

סוף דבר: לאור כל האמור, אני קובעת כי המועד הקובע לשומת פיצויי ההפקעה על פי פקודת הדרכים, בענייננו, הינו מועד פרסום צו ההכרזה על ידי שר העבודה, דהיינו: ביום 19.12.1957.

לטענת התובע, הנתבע מסתמך בבקשתו להיתר בניה על מדידה הנדסית לכלל אדמות ווקף מסעדה שאינה נכונה ואינה מדויקת שכן היא נעשתה על דעת הנתבע ומודד מטעמו כאשר הנתבע סימן את הגבולות על דעת עצמו ושלא בנוכחות התובע.

אלא שמעמדם של המקרקעין; טיבם ומהותם של הליכי הסדרת הקרקעות; כמו גם השלכות הליכי ההסדר על המחלוקת הנדונה – לא הובררו עד תום, בין היתר מן הטעם שהמודד שערך את הגבולות או מי מנציגי הווקף לא הובאו לעדות בתיק זה. את הערפל האופף את הליכי ההסדר ביחס לחלקת התובע יש לזקוף לחובת התובע.

הדברים אמורים ביתר שאת לאור נספח ד' לתצהיר התובע, הוא מכתב וועד ווקף מסעדה לועדה לתיכנון ובניה מעלה חרמון מיום 22/12/16 בקשר עם מיגרש 2600 ממנו עולה, כי בזמן עריכת המדידה הכוללת של אדמות ווקף מסעדה לשיטת התובע ולטענתו חלה טעות במדידות.

...

לפיכך, אין בידי להיעתר לתביעת התובע למתן צווי מניעה קבועים אשר יאסרו על הנתבע לפלוש לדרך הגישה או לסילוק ידו של הנתבע מדרך הגישה, ודין התביעה - להידחות.

סוף דבר אשר על כן – דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.