בגזר הדין מיום 28.7.19, הטיל בית הדין האיזורי על המבקשת קנס כספי בסכום של 216,000 ש"ח (18,000 ש"ח בגין כל עובד), ועל המבקש קנס כספי בסך 18,000 ש"ח (1,500 ש"ח בגין כל עובד), שישולמו ב - 10 תשלומים רצופים ושווים, החל מיום 9.9.19 (המבקשת 21,600 ש"ח והמבקש 1,800 ש"ח בכל תשלום).
כן נטען כי המבקשים לא הציגו נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר הדין, וכי הקנס שנפסק נגדם אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, בשים לב למספר העובדים לגביהם נקבע שהועסקו שלא כדין המסגרת "העסק". עוד צוין כי מדובר בקנס המשולם לקופת המדינה, וככל שהמדינה תחויב בהשבה לא יהא כל קושי להפרע ממנה.
...
בנסיבות אלה כך לטענת המבקשים, ובשים לב לסיכויי הערעור טובים, יש הצדקה להיעתר לבקשתם לעכב את ביצוע תשלום הקנסות עד להכרעה בערעור.
לגופם של דברים טוענת המשיבה, כי לא די בטענה כי מדובר ב"עונשי קנס כבדים ומשמעותיים" וכי אלה "יגרמו לשיבוש בתזרים הכספים לעסק", וכי בהעדר תצהיר ופירוט תשתית עובדתית שיוכיח שתשלום הקנס יגרום להם לנזק בלתי הפיך או כי אין ביכולתם לעמוד בו, יש לדחות את הבקשה.
דיון והכרעה
בהיעדר התייחסות הצדדים, החלטתי לדון בבקשה לעיכוב הביצוע על בסיס מכלול החומר שבתיק בית הדין, ללא דיון במעמד הצדדים (ע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (31.12.2007); ע"פ 9043/12 דהן נ' מדינת ישראל (23.4.2013).
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר המצוי בפניי, לא מצאתי בשלב זה טעם המצדיק את עיכוב תשלום הקנס שהושת על המבקשים ונחה דעתי כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להידחות אך נכון יהיה בשלב זה להפחית את התשלום החודשי.
יחד עם זאת, ומשטענו המבקשים כי גובה התשלום יעיק על תזרים המזומנים ועל פעילות החברה, אני סבור שיש מקום להפחית את התשלום החודשי ולהעמידו על 10.000 ₪ וזאת עד להכרעה בערעור.