לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 43309-04-16 (השופטת א' נחליאלי חיאט) מיום 25.3.2018, בגדריו דחה בית המשפט את תובענת המבקשים למתן סעד הצהרתי, לפיו הסכמי המכר שנחתמו בינם לבין המשיבה תקפים, וכי ביטול ההסכם על-ידה נעשה שלא כדין.
עוד טוענים המבקשים 2-1 כי נזקקו לקחת הלוואה לצורך מימון הרכישה, והמבקשים 4-3 טוענים כי מכרו זה מכבר את דירת המגורים הקודמת שלהם, לצורך מימון רכישת בית המגורים מאת המשיבה, וכי אין באפשרותם לרכוש כיום דירה הדומה בגודלה ומיקומה לדירה אותה מכרו.
לבסוף, טוענים המבקשים, כי הותרת המצב על כנו עד להכרעה בעירעור לא תיפגע במשיבה, שכן, ככל שהערעור יידחה, תוכל המשיבה למכור את המקרקעין בהתאם לשווי השוק שלהם.
בין הנזקים שנגרמו לה, ויגרמו לה בעתיד, מנתה המשיבה סך של 73,506 ש"ח ששילמה, כך על פי הנטען, לרשות מקרקעין ישראל בגין הארכת חוזה הפיתוח בקשר למקרקעין; את קיומו של סיכון לסיכול עיסקאות חלופיות למכירת המקרקעין, בעוד, לטענתה, קיימת מגמה של ירידת מחירי הדיור; ועלויות הלוואה שנטלה לצורך רכישת המקרקעין, בעוד כספי התמורה ששולמו עד כה על-ידי המבקשים הופקדו ברובם המכריע בחשבון נאמנות ולא שולמו לה.
בכל הנוגע לנזק הנטען על-ידי המבקשים, לטענת המשיבה, המבקשים הם אלה המסרבים לקבל בחזרה את כספי התמורה ששולמו על ידם בגין בתי המגורים.
...
מנגד, עמדת המשיבה היא כי דין הבקשה להידחות.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן צו מניעה זמני להתקבל, מהטעמים המפורטים להלן.
במקרה דנן, על אך שהמקרקעין אינם משמשים למגורי המבקשים, אני סבור כי מאזן הנוחות שבין הצדדים נוטה לטובת המבקשים, שכן הימנעות ממתן צו המניעה עלולה להסב להם נזק חמור מזה העשוי להיגרם למשיבה, ככל שיינתן הסעד המבוקש.
