בקשה לעיכוב פינוי הדירה בשל חובות

ביום 28.5.18, ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע, המורה לו לפנות את המושכר ולשלם לתובעת את סכום החוב בגין דמי שימוש.

לגופה של תביעה, טוען הנתבע כי אינו מעוניין להתפנות מהדירה, וכי הוא מבקש לעכב את ההליכים "ולהגיע להסדר עם עמידר", כך שיוכל להמשיך להתגורר בדירה, בה הוא מתגורר מזה 15 שנים.

...

ראשית, בנוגע לבחינת הסיבה לאי התגוננותו של הנתבע במועד, שוכנעתי כי בוצעה לנתבע המצאה כדין של כתב התביעה.

לעניין זה יפים דבריו של השופט בדימוס א' גורן: "הנתבע אינו חייב להראות כי הגנתו היא איתנה ובטוחה, ודי לו אם יראה כי ההגנה אפשרית. אם נתבע אינו מסוגל להצביע על הגנה אפשרית, מה טעם להיעתר לו ולפתוח את המשפט מחדש? הרי מיד לאחר מכן יינתן נגדו אותו פסק דין ממש" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך א 919 (מהדורה 13 2020) וההפניות שם).

התוצאה הבקשה נדחית.

הקבוץ אף הגיש תביעה שכנגד, נגד השוכרים, בה עתר לקבלת פיצוי בגין חובות שכירות, עיכוב בפנוי הדירה, נזקים בדירה ואובדן חודש של דמי שכירות.

לעומת זאת, בכתבי הטענות של הקבוץ נטען שסוכם תחילה על פינוי ביום 1.2.2018, לאחר מכן ניתנה לשוכרים ארכה עד ליום 15.2.2018, זאת לאחר שרענן הודיע לנורית שהוא כבר אינו מתגורר בדירה וכי חפציו פונו ובקש מספר ימים נוספים כדי לסייד את הדירה, לנקותה ולהשיבה לקדמותה.

...

כיוון שהקיבוץ לא הציג חוות דעת מומחה בנושא הליקויים ועלות תיקונם והסתפק בצירוף הצעת מחיר שנערכה על-ידי עובד הקיבוץ, הנני קובע על דרך האומדנה שעל השוכרים לפצות את הקיבוץ בגין עבודות תיקון בסך של 3,000 ₪.

התוצאה נוכח האמור לעיל הנני דוחה את התביעה העיקרית שהגישו השוכרים נגד הקיבוץ ומקבל בחלקה את התביעה שכנגד שהגיש הקיבוץ נגד השוכרים.

הנני מורה לנתבעים שכנגד (רענן וחנה) לשלם לתובעת שכנגד (הקיבוץ) את הסכומים הבאים: (א) 7,534 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה שכנגד, 14.1.2019, ועד לתשלום המלא בפועל; (ב) אגרת תביעה שכנגד בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (ג) שכר טרחת עורך דין בסך 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פינוי הדירה עד להכרעה בעירעור, וכן בקשה לצרוף ראיות בעירעור בדבר מצבו הרפואי העדכני של החייב.

בהקשר זה נפסק כי: "קטין שזוכה בעזבונו של חייב אין לו חסינות בפני פרעון החוב רק בשל היותו קטין, ואין הזוכים צריכים להפגע מכיוון שחייב מסוים השאיר אחריו יורשים קטינים ... אין לילדי החייב מעמד מיוחד בהחזקת הדירה, ושהותם בה היא מכוחו של החייב, ולכן אם יפונה החייב מהדירה בהליכי הוצאה לפועל כדין, יהיה עליהם לצאת מהדירה עם ההורה החייב" (ראו: רע"א 1871/04 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עזבון המנוח חרדאן מוחמד ז"ל, פ"ד נט(3) 721 (2004); ההדגשה הוספה).

...

על רקע כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, ולקבוע כי אין לבטל את החלטת רשמת ההוצאה לפועל שלפיה יש להחיל את הוראות סעיף 38(ג) לחוק בעניינם של המבקשים.

בשולי הדברים, אעיר כי לא מצאתי להיעתר לבקשת המבקשים לצרף ראיות בשלב הערעור לעניין מצבו הרפואי העדכני של החייב.

משכך, לא ראיתי להיעתר לבקשה.

עוד התבקש סעד הצהרתי לפיו התובעים אוחזים בזכות עיכבון על הדירה ועל כן זכאים להחזיק בה עד לסילוק חובו של הרצל כלפיהם וממילא יש לבטל את הליכי ההוצאה לפועל שנקטו הנתבעים 2-3 בהקשר לדירה.

עם כתב התביעה הוגשה בקשה לסעד זמני המורה על עיכוב ביצוע פינוי הדירה.

...

נוכח כל האמור, יש להעדיף את העולה מהסכם המכר, הכולל את הודאת הרצל בקבלת 180,000 $ כחלק מעסקת מכירת הדירה, על פני טענות שהועלו רק בדיעבד ולא עוגנו בכל ראיה.

כך, בעכבון לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970 (בסעיף 19): "קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה". וכך בעכבון לפי חוק המכר, התשכ"ח-1968 (בסעיף 31(א)): "למוכר תהא זכות עכבון על הממכר כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן הקונה עקב עסקת המכר; וכן תהא זכות עכבון לקונה כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המוכר, אם קיבל את הממכר ועליו להחזירו למוכר". אף שלפי הסכם המכר מרדכי אמור היה לקבל את החזקה בדירה רק לאחר העברת מלוא התמורה להרצל הרי שנוכח המסקנה כי עם חתימת ההסכם קיבל הרצל סך של 180,000 $ ובהינתן כי לא ניתן על ידי הרצל הסבר סביר אחר לכניסת מרדכי לדירה יש לקבוע כי קיים קשר בין התשלום והסכם המכר לבין תפיסת מרדכי את הדירה.

סוף דבר עובר להסדר מרדכי אחז בדירה מכוח זכות עכבון כלפי הרצל.

מפיה של מיכל נטען, כי היא שילמה למבקשת את מלוא סכום התמורה בגין הדירה בבת-ים וזאת באופן הבא: · סך של 391,207.84 ₪ שולמו באמצעות טופ ביום 16.11.2020 לסילוק המשכנתא שרבצה על הדירה לטובת הבנק הבנלאומי הראשון בע"מ. · סך של 9,600 ₪ פלוס 187,240 ₪ סה"כ 196,840 ₪ עבור חובות ארנונה בפגור בגין הדירה ברמת-גן (סעיף 2.1.2 להסכם המכר).

ראינו, דוקא מתשובות המשיבים כי המבקשת חזרה ופנתה לבית משפט של חדל"פ בבקשות שונות לעכב את הפינוי שלה מן הדירה ברמת-גן. המבקשת, בסופו של דבר אף הגישה עחדל"פ ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה לפינוי מיום 6.10.2022.

...

מחמת רכיב סיכויי ההצלחה בתביעה הטעונים הוכחה בהליך גופו, שוכנעתי, כי אין מקום להעניק למבקשת את הסעד הזמני המבוקש על ידה ביחס לדירה בבת-ים. מסקנות: המבקשת אינה זכאית לסעד הזמני המבוקש על ידה, לא ביחס לדירה בבת-ים ולא ביחס לדירה ברמת-גן. בזהירות ובשולי הדברים אומר, כי ייתכן שתרופתה של המבקשת אינה בהכרח במסגרת התובענה הנוכחית לסעד הצהרתי על בעלות בדירות, אלא אולי מוטב שתבחן אפשרות של תובענה כספית, למיצוי טענותיה הכספיות לפי חוק אשראי הוגן התשנ"ג-1993 ובכלל.

סיכום: מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן: הבקשה לסעד זמני נדחית בזה.

אני מחליטה לעכב את ביצוע ביטול הצו הארעי עד 31.10.2023, על מנת לאפשר למבקשת לשקול את המשך צעדיה.