בקשה לעיכוב הריסה בהתאם להסכם פינוי לפנים משורת הדין

כנטען בבקשה, השבט יושב, בנגוד להסכם, באיזור תל ערד, ולאחר מכן, בשנת 1975, לאחר פינוי תל ערד, הועבר השבט באופן מוסכם לשטח מסוים באיזור לקייה, כפיתרון זמני.

בהסכמת המשיבה, אשר התקבלה "לפנים משורת הדין ומטעמים הומנטריים גרידא", הורה בית משפט השלום כי מועד ביצוע צו ההריסה יידחה ליום 2.7.2017.

לטענת המבקש, ההסכמה על עיכוב ביצועו של צו ההריסה, עד ליום 5.5.2017, נעשתה "במטרה להתחיל בהליך שינוי ייעוד ולייתר את צו ההריסה המינהלי, בהתאם לסיכום בין המבקש לבין מהנדס המועצה מנסור אלסאנע ולבין נציג המנהלת הבדואית". עוד נטען בבקשה, כי על רקע הדברות זו, הסכים המבקש לחתום על ההסכמה המדוברת, אשר נוסחה על ידי המשיבה.

...

בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' אמוראי), בת"ק 14534-02-17, מיום 29.6.2017, אשר במסגרתה נדחתה על הסף בקשה לביטול צו הריסה מנהלי שהוצא בעניינו של המבקש.

למעלה מן הדרוש, אציין כי דינה של הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.

קביעה זו מקובלת עליי, ולא מצאתי טעם מבורר להתערב בה. ואם נחזור למבנה מושא הבקשה, הרי שהוא הוקם ללא היתר כדין; על גבי מקרקעין המיועדים לשטח ציבורי פתוח; כאשר לא קיים לגבי המבנה כל אופק תכנוני.

סוף דבר, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת, וניתן לבצע את צו ההריסה המנהלי.

בבקשה מיום 12.11.18 הסכימה המשיבה 1, לפנים משורת הדין, להשהות את ביצוע צו ההריסה עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע.

לטענתה על פי שומה שנערכה בשנת 2000 שטחה של היחידה הנוספת היה 40 מ"ר, ובהתאם למדידה, שנערכה בשנת 2012, גדל שטחה ועמד על 60 מ"ר. לטענתה תוספת הבניה החריגה, והשמוש בה שלא כדין - בוצעה על ידי המנוחים או היורשים, בנגוד לתוכנית המתאר, מבלי שניתן בגינה היתר בניה וללא ידיעתה של המשיבה או הסכמתה, באופן המהוה הפרה של הסכם החכירה.

תשובת המשיבה לטענת המשיבה יש לדחות הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בשל השהוי בבקשה, זאת נוכח העובדה כי פסק הדין ניתן ביום 12.8.18, ועל המבקשים היה לפנות את היחידה הנוספת עד ליום 1.11.18, ואילו הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה ביום 28.10.18, 3 ימים בלבד לפני המועד שנקבע לצוו הפינוי וההריסה.

...

לעניין זה אני מקבלת את טענת המשיבה כי שעה שהערעור הוגש על ידי 3 מערערים היה מקום לפרט מי מהם עושה שימוש ביחידה הנוספת ואין די בטענה כללית, כי המבקשים עושים שימוש ביחידה הנוספת (ראו סעיף 30 לתצהיר המבקשת 1).

על כן לאחר בחינת כל האמור לעיל, אני קובעת כי על המבקשים לפנות את היחידה הנוספת מכל חפץ ואדם, וזאת ככל שלא עשו כן, וזאת עד ליום 24.12.18 (להלן: פינוי היחידה הנוספת).

להתרשמותו של בית המשפט, "מדובר באחד הפרויקטים היפים של פינוי בינוי [...] זהו גם אחד הפרויקטים בו זוכים בעלי הדירות לתמורה גבוהה מאוד [...] מהראיות שהוצגו בפני למדתי, שזו התמורה הגבוהה והטובה ביותר שהוצעה לבעלי הדירות". על כן, בית המשפט דחה את התנגדויותיו של המערער והסמיך את ב"כ המשיבים לחתום בשמו על כל מיסמך הדרוש לקיום ההסכם מכוח סמכותו לפי סעיף 2(א)(2) לחוק פינוי ובינוי (עדוד מיזמי פינוי ובינוי), התשס"ו-2006.

אדרבא, עסקינן בפנוי והריסת בניינים שניבנו בשנות החמישים ומצבם הפיסי ירוד, במסגרת פרויקט אשר זכה לתשבחות ולהתרשמותו החיובית של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, העירעור נדחה בלא צורך בתשובה, וממילא מתייתרת ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה לצדו.

לפנים משורת הדין, בשים לב להוצאות שהוטלו על המערער בערכאה קמא, משלא התבקשה תשובה לערעור ובהיתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה הכרעתנו – לא ייעשה צו להוצאות.

...

אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות על הסף לפי [תקנה 138(א)(1)] ל[תקנות]סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

לנוכח כל האמור ובהתחשב בהליכים שכבר נוהלו, איני סבור כי יש לערעור דנן סיכוי להתקבל.

אשר על כן, הערעור נדחה בלא צורך בתשובה, וממילא מתייתרת ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה לצידו.

להשלמת התמונה צוין בהחלטת כב' השופטת ליבוביץ כי הנתבע 2 הגיש בקשה לעיכוב הליכי פינוי חנות 16 בגדרי תביעה שהוגשה על ידו למתן צו קבוע אשר ימנע מהנתבע להחזיק בנכס וכן להצהיר על כך שהנתבע 2 הוא השוכר החוקי של החנות מטעם הוואקף (ת"א 21413-05-15 אלחלאק נ' חרשיק).

בהחלטה מיום 14.11.22 ניתנה ארכה לנתבע להגשת סיכומיו עד ליום 24.11.22, זאת לפנים משורת הדין ומשפסק דינו של בית המשפט העליון ניתן ימים ספורים קודם לכן.

בנגוד לעתירת הוואקף, בהתאם לתקנה 75(2), משמעות העידר התייצבות אינה קבלת התובענה אלא כי רשאי הוואקף להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שבקש לפי הראיות שהתקבלו.

עתירת הוואקף לפינוי הנתבע נסמכה על טענה לאי תשלום דמי שכירות, העברת החזקה בנכסים לאחר, שימוש במושכר שלא למטרתו ובצוע עבודות הריסה ו/או שינוי בנכסים.

לאור מסקנתי זו, לא מצאתי לידון בטענת הנתבע כי גם אם היתה מוכחת הפרה בדמות העברת הזכויות לצדדים שלישיים, לפי הסכמי השכירות העברת הזכות לאחר אינה מקימה עילת פינוי (אלא רק אי תשלום מיסים ואי תשלום דמי שכירות; ר' בעיניין זה גם עדות אלדין בפרו' עמ' 27).

...

ויובהר, מקובלת עלי עמדת הוואקף כי עצם העובדה שהנתבע ביקש לשלם על חשבון החוב, מלמדת על הודאה בקיום חוב, כמו גם הממצאים שנקבעו בפסקי הדין שדנו בתביעות הפינוי שהגיש הנתבע (ר' למשל עמ' 6 לפסק הדין שניתן בתא"מ 1592/04).

לסיכום, מדובר בתובענה לפינויו של הנתבע משתי חנויות אותן שכר מן הוואקף בשנת 1979.

במכלול האמור, אני מורה בזאת על דחיית התובענה וביטול הצו הזמני מיום 8.12.15.

לגבי מבנה יביל נוסף, נטען כי ניתן לפנותו בכל עת. לפיכך, נתבקש בית המשפט לתת הוראות בדבר הריסת הסככות ופינוי היביל, על מנת לא ייתבעו על ידי הבעלים.

בהתאם להלכה הפסוקה, כבר בשל כך דין הבקשה להדחות (רע"פ 2150/23 קוזנצוב נ' מד"י (3.4.23)).

הוראות חוק התיכנון והבניה והוראות חוק רשוי עסקים אינם בגדר סרח עודף שרשאי אדם לקיימם ורשאי אדם להפרם כראות עיניו, על סמך שיקולים כלכליים שלו, של רווח והפסד, כאשר ברי לכל שברוב המקרים ליזמים צפוי רווח כספי גדול יותר אם יפעלו לפי הנורמה הפסולה של הקמת עסק ופתיחתו ורק לאחר מכן פניה לרשויות בבקשה לקבלת היתר – וביהמ"ש אינו יכול ליתן ידו לתופעה פסולה זו ע"י הושטת והענקת הסעד, לפנים משורת הדין, שניתנים מטעמים הומנטריים לאותם בעלי עסקים, גם כאשר טעמים שכאלה קיימים ויש להיתחשב בהם.

מה לי אם מדובר ב- 16 עובדים או ב- 160 עובדים שעה שמדובר בניהול עסק מסחרי, בו נטלו המבקשים סיכון מרצון ובמודע, עוד בעת שהתקשרו בחוזה עם המשכיר, ואף העלו על הכתב במסגרת אותו חוזה שכירות את האפשרות שביהמ"ש יורה על סגירת העסק משום שזה פועל ללא היתר וללא רשיון? ברוח זו, נדחו בקשות לעיכוב צוי סגירה בשל עבירות בנייה בעסק, במקרים רבים, ודי אם אפנה לדוגמאות מייצגות: ע"פ 7513-11-10 עדיקה נ' מד"י (24.11.10); בב"נ 11876-04-21 מד"י נ' קירשנר (29.12.21); רע"ס 21104-03-18 נהרי נ' קצין רשוי מרחב דן (3.8.23); רע"ס 16609-02-09 פרמוט בע"מ נ' עריית חדרה (1.1.13)).

...

עקרון שלטון החוק הוא עקרון על בשיטת המשפט שלנו ובהיותו בעל משקל נכבד ועדיף, חייב הוא להוביל למסקנה אחת ויחידה שכדי לעקור תופעה פסולה זו מן השורש, ראוי להחמיר עם היזמים ובעלי העסקים ולהקפיד שאלה ימלאו אחר הוראות החוק המתחייבות ככתבן וכלשונן, כל זאת על מנת להשוות את מצבם לבעלי עסקים ויזמים שפועלים עפ"י דין, ולא להעניק לעבריין את היתרון על פני אותו אזרח שמעדיף לקיים את הוראות החוק באופן של הענקת יתרון כלכלי משמעותי לעבריין על פני האזרח מקיים החוק.

המסקנה המתבקשת מכל האמור, היא כי לעת הזו, בחלוף חודשים ארוכים מאז כניסת הצו לתוקף, אין כל הצדקה לעיכוב נוסף.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע הצו, והוא עומד בתוקפו.