בקשתו לעיכוב ביצוע העונש עד לסיום הליכי העירעור נדחתה בהחלטה של כב' השופט עוזי פוגלמן מיום 11.1.11, והוא החל לרצות את עונשו ביום 13.1.11.
לאחר שנשאל על ידי בית המשפט מדוע בבית המשפט המחוזי טען שאת הדוקר ראה רק בארוע הדקירה וכעת הוא מאשר כי ראה אותו באותו מפגש חודש לאחר מכן (ושיקר לגבי השאלה האם היה בקשר עם מישהו) ניסה להיתחמק וענה:-
"לגבי כך שלא אמרתי שהיה מפגש לאחר מכן, ניפגשנו על מנת לסגור את העניין בשלום אחרי מה שקרה. רק אל תפריע לו לי לדבר. ניפגשנו לסגור את הדבר הזה לשלום ולסיים את הכל. לא ידעתי שזה יגיע לאן שזה הגיע עכשיו. אני בודאות לא ידעתי מי הדוקר. גם בוריס וגם רוני הכחישו ואמרו שגם התובע לא דקר. כולם מכחישים שהם לא דקרו. אני במו עיני לא ראיתי מי דקר. אבל כן היתה מריבה, אני נפגעתי. בסדר. לא קבלתי את שם הדוקר, לא משפחתי ולא אני. גם אם יש מיליון שמועות אבל על פי שמועות אי אפשר להאשים אדם על דקירה. ניפגשנו עם אבא של בוריס שהוא מבגר, אחים שלו אחים גדולים. כמו מישפחות לסיים את הסיפור בשלום שלא יהיה המשך של שפיכות דמים" (שורה 31 עמוד 13 עד שורה 3 עמוד 14 לפרוטוקול מיום 17.2.22).
התביעה כשלעצמה הוגשה 7 שנים לאחר מכן, ובשל הצורך להמתין לאישור בית המשפט המחוזי (שכן התובע היה בהליכי פשיטת רגל) וכן בשל הצורך לתקן כתבי טענות להמתין לחוות דעת, לכתבי הגנה בהודעה לצד ג' ואי התייצבות חלק מהעדים (אשר התייצבו רק לאחר צו הבאה) אנו נמצאים כיום 16 שנה לאחר הארוע.
...
מעבר לכל האמור לעיל, אציין, כי גם אם הייתי מוצא לנכון להטיל אחריות כלשהי על המדינה, צודקת המדינה כי יש מקום לקבוע שלתובע אשם תורם משמעותי (אם כי לא מלא, שכן הוא לא היה חלק מהקנוניה בין הדוקר לקורבן) וכי על הצדדים השלישיים לשפות את המדינה באופן מלא (בשים לב לכך שהם עשו יד אחת כך שהקורבן יקבל כסף מהדוקר וכולם ישקרו בבית המשפט).
סיכום
מכל האמור לעיל, יש לקבוע כי דין התביעה להידחות בהעדר אחריות של המדינה וכי גם אם היה דינה להתקבל, היה מקום להפחית מחצית בגין אשם תורם ולחייב את הצדדים השלישיים במחצית השנייה.
בכל הקשור לתובע סבור אני כי בשים לב לכך שהוא שילם את המחיר האישי הקשה מכל וישב במעצר ובמאסר בגין מעשים של אחרים אין מקום לחייבו בהוצאות (מעבר לחיוב בתשלום יתרת האגרה שחל עליו לאור דחיית התובענה).
