בקשה לעיכוב הליכים בתביעת פינוי בשל תביעה לסעד הצהרתי תלויה ועומדת

הוא הסכים להעברת התביעה שכנגד לבית המשפט המחוזי, ובילבד שההליכים בתביעה דנן יעוכבו עד להכרעה בתביעתו מחמת הליך תלוי ועומד.

מתוה דיוני זה מצריך לשכנע את בית משפט השלום שהוא מוסמך לידון בתביעה שכנגד; המתוה הדיוני השלישי הוא להגיש תובענה נפרדת לבית המשפט המוסמך להעניק סעד נוגד לזכות הבעלות של התובע (בדרך כלל בית המשפט המחוזי או בית המשפט לעינייני מישפחה), ולבקש מבית משפט השלום לעכב את ההיתדיינות בתביעת הפינוי עד להכרעה בתביעה של הנתבע מכוח דוקטרינת הליך תלוי ועומד.

נתבע שמגיש תביעה לבית משפט האחר יכול לעתור לסעד הצהרתי שהוא זכאי להמשיך להחזיק, ובית המשפט האחר מוסמך לידון בו מכוח הילכת העיקר והטפל.

...

כל עוד הלכת רובינשטיין עומדת על מכונה ולא בוטלה, מסקנה דומה מתבקשת גם בעניינן של התביעות דנן.

שקילת מכלול נסיבות העניין מובילה למסקנה שראוי להפריד את בירור התביעה העיקרית מהתביעה שכנגד, אלא אם כן יובטחו נזקיה של התובעת למקרה שטענות התביעה שכנגד יידחו.

סוף דבר התוצאה היא אפוא כדלקמן: הסמכות העניינית לדון בתביעה שכנגד מסורה לבית משפט זה, והיא תידון בו. התביעה והתביעה שכנגד יידונו בנפרד אלא אם כן הנתבע יבטיח את הנזק שעלול להיגרם לתובעת אם התביעה שכנגד תידחה.

המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו בדבר הוכחת התנאים הנדרשים לעיכוב ההליך קמא עקב "הליך תלוי ועומד": אין זהות בין בעלי הדין בהליכים השונים, שכן, התובע בתביעה למתן פס"ד הצהרתי הנו מר עיסא סלימאן מוסה, שלטענת המבקש הנו אביה של אישתו, בעוד הצדדים בתביעה קמא הם המבקש והמשיבה; אין המדובר במערכת עובדתית ומשפטית זהה- הגם שבמסגרת התביעה קמא טען המבקש כי למשפחתה של אישתו זכויות בעלות במקרקעין, הרי שהתביעה למתן פסק דין הצהרתי אינה מתייחסת למקרקעין נשוא ההליך קמא בלבד, אלא התובע שם עותר למתן סעד רחב יותר- "סעד הצהרתי הקובע כי כלל הליכי ההסדר שבוצעו בכפר קאסם, החל משנות הששים מהוים פעולות מירמה, הונאה וגזלת קרקעות...". כך גם המבקש טען טענות הגנה נוספות בהליך קמא (כגון הרשאה להקמת מבנים במקרקעין, הליכי פשרה בין הצדדים בשנת 2013, קבלת היתר בנייה ועוד)- טענות אלו אינן חלק ממסכת הטענות המשפטיות שהועלו בתביעה למתן פסק דין הצהרתי; אין בהכרעה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי כדי לייתר את הדיון בהליך קמא, שכן למבקש, כאמור, טענות הגנה נוספות (מלבד הטענות בדבר הבעלות) מפני הליך הפינוי ויש להכריע בהן לגופן; תביעת המשיבה היא זו שהוגשה תחילה לבית המשפט קמא, ואילו התביעה למתן פסק דין הצהרתי הוגשה בחלוף למעלה משנה לאחר הגשת התביעה קמא.

...

מנגד טענה המשיבה, בתמצית, כי דין הבקשה להידחות: ההחלטות נכונות ואין להתערב בהן; התביעה קמא הוגשה לביהמ"ש טרם הוגשה התביעה למתן פס"ד הצהרתי, כאשר היא נמצאת בשלב מתקדם של בירור ההליך וקבוע דיון הוכחות למועד קרוב, בעוד בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, טרם הוגשו כתבי טענות מטעם המשיבה והבירור טרם החל; כך גם המדובר בצדדים שונים ובמחלוקות אחרות; אין מקום להורות על זימון העדים שכן הם אינם קשורים במישרין לאפשרות בירור המחלוקות שבין הצדדים ולא הוכחה רלוונטיות של העדים לבירור ההליך קמא.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

לפיכך, כאמור, הבקשה נדחית.

בבקשה לסעד זמני העובדות המבקשת הגישה נגד המשיבים תביעה לסעד הצהרתי בדבר בעלות במקרקעין ותביעה כספית, בהתייחס למקרקעין בשטח 239 מ"ר הידועים כגוש רישום 13 אלבליחאת מאדמות ואדי ג'וז איזור התעשיה במזרח ירושלים (להלן: "המקרקעין"; "השטח").

בכתב התביעה מבקשת המבקשת לקבוע כי המנוח, ולאחריו אישתו המבקשת, הם הבעלים של המקרקעין, ליתן סעד זמני נגד פינויה מהמקרקעין ולבטל את תיק ההוצאה לפועל התלוי ועומד נגדה, ולחייב את המשיבים בתשלום כספי.

עוד הם טוענים כי המשיבה מושתקת גם מכח עיקרון תום הלב וההשתק השפוטי, וכי הבקשה לעיכוב הליכים נדונה, הדיון בה מוצה והמבקשת ובניה מושתקים מלהגיש בקשות נוספות בנושא זה. המשיבים טוענים כי אין למבקשת עילת תביעה, שכן מדובר בתביעת סרק מופרכת מיסודה; כי המבקשת פעלה בשיהוי, חוסר תום לב וללא נקיון כפיים, וכי מאזן הנוחות מחייב פינוי הנכס כך שיתאפשר למשיבים לממש את פסק הדין שניתן עוד בשנת 2017.

לפיכך, גם אם תיתקבל התביעה בעתיד, ניתן יהיה להשיב למבקשת את החזקה במקרקעין, תוך פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו עקב הפינוי ותקופת ההרחקה.

...

לאחר שהוגשה תגובת המשיבים והתקיים דיון שכלל חקירות המצהירים, ניתנת החלטה זו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה שיש לדחות את הבקשה לסעד זמני, שכן המבקשת לא הראתה סיכוי ממשי לזכות בתביעתה, כפי שאפרט להלן.

אף על פי כן אני סבורה שבמקרה זה יש לדחות את הבקשה, מטעמים אלו: ראשית, כעולה מתיאור העובדות לעיל, בעקבות הליכים קודמים היה על המבקשת וחליפיה לפנות את המקרקעין עוד בשנת 2017, והם סיכלו את הפינוי מספר פעמים באמתלות שונות.

לנוכח כל האמור החלטתי לדחות את הבקשה לסעד זמני.

לאחר שהוגשו כתבי הטענות ותצהירי הצדדים, הוגשה בקשה לעיכוב ההליך עקב הליך תלוי ועומד, שעניינו תביעה לסעד הצהרתי שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

אכן, היבטים שונים של פעילות התובעת, כמו הגשת תביעות, עשויים להתעכב זמן רב, בהתאם לסדרי עדיפויות של הרשות המנהלית ובהיתחשב במשאבים המוגבלים, אך דרישת פינוי ראשונית אינה אך מתבקשת, אלא הכרחית, כדי למנוע טענות מאוחרות מצד המחזיק שלא כדין ובפרט כאשר על פניו זו אינה דורשת השקעת משאבים ניכרת, בשונה מניהול הליך משפטי בבית המשפט.

...

לפיכך, על אף שבפועל טענות הנתבעים נדחו ונוצר מעשה בי - דין, אני סבור שיש להציע, בזהירות המתבקשת, שאם תבחר התובעת בעתיד לנהל הליך פינוי נוסף, היא תשקול שנית את עמדתה בעניין המגרשים שלא שונה ייעודם.

משכך, דין טענה זו להידחות.

סיכום סוף דבר, התביעה נדחית.

בסמוך לאחר מכן, הוריו של המבקש הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה למתן סעד הצהרתי שלפיו הם בעליו של הנכס (להלן: תביעת הבעלות) (ת"א (חיפה) 29755-06-19).

בית משפט השלום הורה על עיכוב ההליכים בתביעת הפינוי עד להכרעתו של בית המשפט המחוזי בתביעת הבעלות.

יצוין כבר כאן כי ביום 22.1.2023 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעודו תלוי ועומד בפני בית משפט זה. בנתיים, טרכטמן תיקנה את תביעת הפינוי, צרפה בה את המבקש כנתבע, ועתרה להורות על פינויו מהנכס.

בבקשה נטען כי סכויי העירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי גבוהים, ועל כן מוצדק לעכב את החלטתו של בית משפט השלום בתביעת הפינוי.

...

בסיכומו של דבר, בית משפט השלום ציין כי "קשה להשתחרר מהרושם כי מטרת בקשתו של הנתבע [המבקש – ד' ב' א'] אינה אלא 'דחיית הקץ', ככל שהדבר נוגע לתביעה להורות על פינויו מהנכס" (בפסקה 20 להחלטה האמורה).

דין הבקשה להימחק, מאחר שבית המשפט המוסמך לדון בה הוא בית המשפט המחוזי.