בקשה לעיכוב הליכים בשל חובת גישור ובוררות

סעיף 15 בהסכם ההרשאה והשירותים מכיל גם הוא תניית בוררות, בנוסח שונה, כלהלן: "במקרה ויתגלעו בין הצדדים סכסוכים ו/או חילוקי דיעות הנובעים מהסכם זה ו/או נשואו ו/או במקרה שלא נקבע ו/או מוסדר בהסכם זה עניין ו/או פרט כלשהוא הקשור לנשוא הסכם זה והצדדים לא יצליחו ליישבם ו/או לקבעם בכוחות עצמם, יועבר העניין לגישור בפני מגשר/מפשר מוסכם, ואם הגישור לא יצלח אזי יחליט ו/או יקבע בעיניין זה בורר יחיד אשר ימונה לכך בהסכמת הצדדים ואשר לו סמכות ייחודית לידון בענין. ...

ביום 16.10.19 ניתנה החלטתי בבקשה, בפתקית, כלהלן: "מטעמי הקבוץ בתגובתו לתשובת התובעים – ההליך מעוכב לצורך העברת הסיכסוך לבוררות; אך זאת בשינוי אחד: הבורר יהיה מחויב ליישם את הדין המהותי ולנמק את הכרעתו. הנימוק להתערבותי זאת בתניית הבוררות הוא כי בהצטבר יחסי מעין ספק-לקוח בין הקבוץ למשתכנים (הגם שכדברי הקבוץ אין מדובר בחוזה אחיד רגיל); הקרבה היותר גדולה בין הקבוץ והמוסד הקבוצי שבחסותו תתנהל הבוררות, בהשוואה למשתכנים (הגם שכשלעצמה אינה עולה כדי ניגוד עניינים פסול החורג מ"הטייה מכורח הנסיבות"); וזיקת הסכסוכים הפוטנציאליים, והסכסוך הקונקרטי, לדין המהותי בשאלות קנייניות (הגם שאינם "חוקתיות" יותר מכל סיכסוך אחר הנוגע בקניינו של אדם) – שיחרור הבורר מהכרעה מנומקת על יסוד הדין המהותי לא יעניק למשתכנים את ההגנה המזערית שחובת תום הלב מחייבת.

...

לו הגעתי למסקנה כי שגיתי בהחלטתי מושא הבקשה לרשות ערעור – כמובן לא הייתי דבק בה, אלא מתקן אותה; ומנמק את החלטתי המתוקנת.

לטענת היערי, החלטותיי בעניין אולרט (הן בעניין התובעים 3 – 25, מיום 12.9.19; הן בעניין התובעים 2-1, מיום 2.1.20) – שבהן דחיתי את בקשת הקיבוץ להפנות את הסכסוכים עם התובעים בעניין אולרט לבוררות – אינן מתיישבות עם החלטתי בעניינם של היערי, שבה קיבלתי את בקשת הקיבוץ להפנות את הסכסוך לבוררות.

הטעם לדחיית ההפניה לבוררות בעניין אולרט אינו חל, אפוא, על היערי; ועל כן החלטתי לגבי היערי הייתה שונה מהחלטותיי בעניין אולרט.

לפיכך החלטתי שהסכסוכים הרגולטוריים בעניין אולרט יידונו בבית המשפט.

תניית הבוררות הנטענת אינה כוללת סכסוכים שטריים וככל שחלק מהעילות חורגות מגדר תניית הבוררות, הרי שאין לפצל את התביעה לשתי ערכאות שונות, ולכן על התביעה להתברר בפני בית משפט זה. לטענת התובעת, תנאי לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות הוא עמידה במבחן הנכונות לפנות לגישור, אשר לא היתקיים כאן, מקום שהנתבעים לא פנו לרב גיסר בנקודות הזמן הקריטיות, הגם שידעו את טענות התובעת כלפיהם, ופנייתם נעשתה רק לאחר ובעקבות הפקדת שיק הבטחון תוך היתעלמות מפניותיה הרבות.

בהקשר זה הוסיפו, כי חובת תיקון המושכר, חלה עד רגע עזיבתו, ומכאן שהמחדל מושא התובענה, הנו בתקופת החוזה האחרון, הוא הסכם השכירות.

התנאים החמשי והשישי - המבקש ביקש את עיכוב ההליכים בכתב ההגנה או בדרך אחרת ובילבד שהיה זה לפני שטען לראשונה לגופו של ענין בתובענה: על נתבע להגיש בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות מוקדם ככל הניתן, ולא יאוחר מהיום שבו טען לראשונה לגופו של עניין בתובענה, כך שבקשת העיכוב תוגש טרם נקיטת עמדה במשפט עצמו (ר' פרופ' ס. אוטולונגי, בוררות – דין ונוהל, כרך א', מהדורה רביעית (תשס"ה), עמ' 277, 279).

...

רק דבריה של המלומדת פרופ' ס. אוטולנגי: "למניעת ספק כדאי להציג שהתפטרות הבורר אינה פוגעת בקיומו של הסכם בוררות. זה ממשיך להתקיים והבורר החילופי ייבחר בדרך בה נקבע הדבר בהסכם. בהיעדר תניה מפורשת לעניין זה, ובהיעדר הסכמה בין הצדדים, יוכל ביהמ"ש למנותו לפי סעיף 8 לחוק". [שם, עמ' 496] מקום שעצם אי נכונותו של הבורר הנזכר בהסכם הבוררות לשמש כבורר אינה פוגעת בקיומו של הסכם הבוררות, אני סבורה שיש לעכב את ההליכים בתובענה על מנת לאפשר לצדדים לנהל הליך בוררות כפי שהוסכם על ידי הצדדים, ולכבד את הסכמות הצדדים הקבועות בסעיף 46 להסכם השכירות, בו התייחסו הצדדים לאפשרות לפיה הרב גיסר יסרב לדון בבוררות "אם הבורר לא יוכל או לא ירצה לדון בעניין, הצדדים מקבלים את בית הדין שיבחר הבורר." הפרשנות אשר נתנה התובעת לסמכותו של הבורר, לבחור רק מבית דינו, וככל שאין לו בית דין משלו, אין להיעתר לבקשה לעיכוב ההליכים - דינה להידחות.

סוף דבר לא מצאתי כל טעם מיוחד שלא לכבד את תניית הבוררות עליה הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם.

לפיכך אני מורה על עיכוב ההליכים בתיק זה בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות.

מונחת לפניי בקשה לסילוק התביעה מושא ההליך שבכותרת על הסף, ולחילופין להורות על עיכוב ההליכים נוכח תניית הבוררות המעוגנת בהסכם הממון שנחתם בידי הצדדים ואושר ע"י נוטריון.

ברי, כי פראקטיקה זו עלולה לחתור תחת עקרונות העל בדיני החוזים ובהם חופש החוזים והחובה לקיים חוזים, ולפגוע בהם קשות, ואף לפגוע באנטרס הצבורי של ניהול הליכי משפט ביעילות, ובתוך כך עדוד מתדיינים ליפתור המחלוקות ביניהם בהליכי בוררות או גישור.

...

בנסיבות העניין, סבורני כי הצדק עם המבקשת.

" 7379/06 ג.מ.ח.ל. חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (]פורסם בנבו[, 10.9.09 ) סעיף מסקנה זו מתבקשת גם מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, שהרי היעתרות לטענות המשיב נפקותה היא, כי תניות בוררות בהסכמים ירוקנו מתוכן, עת מי מהצדדים להם אשר יחפוץ לחמוק מהליך הבוררות עליו הוסכם מראש, יטען כנגד תוקפו של ההסכם, ואז יעבור ההליך להכרעת בית המשפט תוך הפיכתה של תניית הבוררות לאות מתה בהסכם.

נוכח האמור, דין הבקשה לעיכוב הליכים להתקבל ואני מורה על עיכוב ההליכים בתובענה שלפניי עד לקבלת פסק הבורר.

עוד טען כי יש להפחית סכומים מחשבון שכר הטירחה שכן לא נערכה ישיבת גישור (סעיף 10 לבקשתו), ולא היתקיים דיון הוכחות עם שמיעת עדים (סעיף 9ג לבקשה).

המבקש היה חתום על ההסכם השני כערב כאשר במסגרת ערבותו הצהיר המבקש כי "לא נהיה רשאים לבטל את הערבות, כולה או חלקה, מכל סיבה שהיא, כמו כן, לא נהיה רשאים להמנע מתשלום על פי כתב ערבות זה מכל סיבה שהיא, והננו מוותרים בזה במפורש ומראש על כל טענה...". המבקש לא הציג כל ראיה לכך שהעמותה חלקה על חיובה בהתאם להסכם שכר טירחה, כך שטענותיו כערב באשר לחובה של העמותה מנוגדות להתחייבותו במסגרת ערבותו.

מטעם המבקש הוגשו מספר בקשות ארכה לשם הגשת בקשת הרשות להיתגונן; הוגשה בקשה לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות (אשר נדחתה); הוגשה בקשה למחיקת כותרת שאף לצורך הגשתה הוגשה בקשת ארכה (בקשה שאף היא נדחתה); והדיון נדחה לבקשת המבקש.

...

כשמתגלגלים הדברים כך, וברור לשופט שגירסת המבקש מופרכת או אף בשקר יסודה, מה טעם יש להיעתר לבקשה ולהעביר את הדיון בתובענה לסדר דין רגיל, כאשר התוצאה צפויה מראש? כאשר משתכנע השופט בעקבות החקירה הנגדית, כי הגנת המבקש היא הגנת בדים - לא ייעתר לבקשת הרשות להתגונן (ע"א 421/74 [5], בעמ' 447)".

על כן, לא מצאתי כי יש להיעתר לבקשת הרשות להתגונן.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את בקשת המבקש למתן רשות להתגונן.

המבקש הוסיף כי מאחר שהמשיבה דחתה את הצעת בית המשפט בדיון מ-9.1.24 לפיתרון פראקטי, אשר כללה בחובה גם הצעה לקיום הליך גישור בטרם תחל הבוררות, הרי שאין בהסכמתו להצעה משום ויתור על טענתו כי לא נידרש הליך גישור כתנאי לקיום הבוררות.

התנאי השני למינוי בורר (או לעיכוב הליכים בשל תניית בוררות) הוא "שהסכם הבוררות חל על אותו סיכסוך" שלגביו מתבקש מינוי הבורר (עניין Tyco, בפס' 44 לפסק דינו של השופט י' דנציגר, המפנה לעניין רמיר; עניין החברה לפיתוח, בפס' 14; אוטולנגי, בעמ' 261-259).

...

שנית, אני סבור כי הסכמת הצדדים בדיון בתביעת המשיבה מיום 5.9.2023 בדבר מינויו של השופט בדימוס ארנון כבורר בתביעת המשיבה וכן בכל מחלוקת אחרת שנופלת בגדר תניית הבוררות, מלמדת שהצדדים לא ראו בהליך גישור כתנאי לקיום הבוררות ולמצער ויתרו על תנאי זה (לתוצאה דומה הגיע בית המשפט העליון ברע"א 5771/07 קדמן נ' ישע – אגודת עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פס' 20 (17.12.2009)).

אני מקבל את עמדת המבקש, לפיה משעה שהמשיבה דחתה את הצעת בית המשפט לפתרון פרקטי, אשר כללה בחובה גם הצעה לקיום הליך גישור בטרם תחל הבוררות, הרי שאין בהסכמתו להצעה משום ויתור על טענתו כי לא נדרש הליך גישור כתנאי לקיום הבוררות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אף שאני קובע שתביעת המבקש בגין הפרות נטענות של הסכם הרכישה בידי המשיבה הינה מחלוקת "בקשר לביצועו של הסכם זה" ולפיכך נופלת בגדר תניית הבוררות, הבקשה למינוי בורר נדחית, שכן על המבקש לפנות בבקשה למינוי בורר לראש הלשכה.