בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל בערעור על פינוי דירה

לטענתו, אם יתקבל העירעור לאחר מימוש הבית בהוצאה לפועל, המשיב יוכל לשלם למבקשים את שווי הבית; ומכל מקום, הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה ממימוש הבית נמוך מהנזק שכבר נגרם למשיב במשך למעלה מ-12 שנה, שבהן המבקשים לא שילמו "ולו שקל אחד מיוזמתם". המשיב 3, הוא הכונס הרישמי, הודיע בתשובתו לבקשה כי לא יתנגד למתן סעד זמני המעכב את מימוש הבית, משעולה מהבקשה כי מדובר בדירת המגורים היחידה של המבקשים.

בנסיבות אלו, יש מקום להורות על עיכוב ההליכים למימוש הבית ולפינוי המבקשים ממנו, אף מבלי לקבוע מסמרות לעניין סכויי העירעור.

בשולי הדברים, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיב, שלפיה מאחר שהמבקשים לא ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2023, אין באפשרותם להגיש את הבקשה דנן לבית משפט זה. כאמור, ההחלטה מיום 22.2.2023 ניתנה כהחלטה משלימה לפסק הדין מושא העירעור, והטעם להגשת הבקשה שלפניי נעוץ, בעקרו של דבר, בפסק דין זה. בנסיבות אלו, לא ראיתי מניעה להגשת הבקשה דנן לבית משפט זה. אשר על כן, אני מורה על עיכוב הליכי מימוש הבית במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 526365-06-21.

...

מנגד, המשיב טוען כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא שיש להורות על עיכוב מימוש השעבוד הרובץ על הבית, עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים לבית משפט זה. כידוע, על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור שהגיש טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם יתקבל הערעור יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו.

ככלל, בבקשות כאמור שעניינן מניעת פינוי ומימוש דירת מגורים, בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה, בהיות הפינוי ומימוש הדירה צעדים קשים ובלתי הפיכים (ראו, למשל: ע"א 8136/19 לויט נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פס' 15 (20.2.2020); ע"א 2690/17 באלס נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פס' 10, 12 (6.4.2017); ע"א 5234/13 כרסנטי נ' בנק הפועלים משכן בע"מ, פס' 6 (12.8.2013)).

בשולי הדברים, אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיב, שלפיה מאחר שהמבקשים לא ערערו על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2023, אין באפשרותם להגיש את הבקשה דנן לבית משפט זה. כאמור, ההחלטה מיום 22.2.2023 ניתנה כהחלטה משלימה לפסק הדין מושא הערעור, והטעם להגשת הבקשה שלפניי נעוץ, בעיקרו של דבר, בפסק דין זה. בנסיבות אלו, לא ראיתי מניעה להגשת הבקשה דנן לבית משפט זה. אשר על כן, אני מורה על עיכוב הליכי מימוש הבית במסגרת תיק הוצאה לפועל מס' 526365-06-21.

המבקשת טוענת שהיא אישה פשוטה, מוחלשת וחסרת השכלה הסובלת מליקויים ריגשיים ונפשיים, בגינם היא מוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעלת אובדן כושר עבודה בשיעור של 100% וכי היא יוצגה בהליך תביעת הפינוי על ידי עורך דין בבייב אשר העניק לה ייצוג משפטי כושל וקיימים נגדו הליכים משפטיים רבים ופסקי דין על ייצוג לא ראוי של לקוחותיו.

הבקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל לבצוע פסק הדין לפינוי מוגשת במסגרת תובענה נפרדת לביטול פסק הדין, וכמוה כבקשה למתן סעד זמני למניעת פינוי המבקשת מהדירה, עד להחלטה בתובענה לביטול פסק הדין לפינוי.

אליבא המבקשת עצמה, בהליך העירעור ובבקשה לביטול פסק הדין שהוגשה במסגרת הליך העירעור בהם יוצגה המבקשת על ידי עורכי דין אחרים מאלה שייצגו אותה בהליך הפינוי וכן בתובענה המנהלית בה ייצגה המבקשת את עצמה, חזרה המבקשת על הטענה לדיירות ציבורית, ולא העלתה מי מהטענות החדשות לבעלות מכוח ירושה או לדיירות מוגנת נדחית אותן היא מעלה לראשונה כיום, כ- 5 שנים לאחר פסק הדין בהליך הפינוי.

...

לטענת המבקשת, עו"ד בבייב שלח עורכת דין צעירה ממשרדו לדיון בתביעת הפינוי, וטען מטעמה כהגנה טענה שגויה ולפיה הדירה היא "דירה ציבורית" כהגדרתה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח -1998, ולא טען שלמבקשת זכויות בעלות בדירה מכוח ירושה ולחלופין שלמבקשת זכות דיירות מוגנת "נדחית" בדירה, בהתאם לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב -1972.

טענתה להיותה דיירת מוגנת נדחית מעלה על פניו קושי, אם לא יותר מכך, כאשר המבקשת אינה מצביעה על התקיימות כל התנאים המצטברים להכרה בה כדיירת מוגנת נדחית ובכללם, המשך מגוריה בדירה מאז סבה (הדייר המוגן המקורי הנטען) ועד לפטירת האב (הדייר הנגזר הנטען) (ראו; סעיף 27 לחוק הגנת הדייר; רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוחה שדז'ונסקי, פ"ד נד(1) 34 (2000)).

שיהוי בהגשת הבקשה, מטה את הכף שלא להיעתר לה (ראו: רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ (פורסם בנבו, 28.6.2010)) וכבר נפסק ש"אין לקבל התנהלות של בעל הדין השוקט על שמריו ורק כאשר "חרב" הפינוי מונחת על צווארו, בוחר הוא לפתוח בהליכים שונים שמטרתם לעכב או למנוע את הפינוי.

הבקשה, אפוא, נדחית.

רשם ההוצאה לפועל ציין בהחלטתו כי המבקשת טענה שהיא שוקלת את צעדיה המשפטיים בעיניין זכויותיה בדירה מכח דיני המשפחה, ועוד עולה כי המבקשת ביקשה לעכב את פינוי תכולת הנכס (שהכונס דרש שיתבצע עד יום 23.2.2023) ולתת ארכה של 30 ימים בתיאום עם הכונס לפינוי עצמאי של תכולת הדירה.

בהקשר זה הדגיש רשם ההוצאה לפועל את העובדות: הכונס כבר תפס חזקה בנכס (ברשות ובסמכות); המבקשת ובעלה (המשיב 3) אינם מתגוררים בדירה; איש אינו מתגורר בדירה וגם אם תמכר הדירה (דבר שאינו צפוי להתרחש תוך מספר ימים) אזי המבקשת ובעלה לא יימצאו ללא קורת גג. בהחלטה מיום 27.3.2023 (נספח 3 לבקשה) דחה רשם ההוצאה לפועל את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע החלטותיו הקודמות משום רצונה של המבקשת להגיש בקשת רשות ערעור עליהן, תוך שהזכיר כי ההלכה היא שאין מעכבים ביצועו של פסק דין גם אם הוגש עליו ערעור.

המחוקק הורה כי לא על נקלה תנתן האפשרות לערער על החלטת רשם הוצאה לפועל (למעט החלטות מסוגים מסויימים אשר לגביהן יש זכות ערעור).

מנגד, אם יעוכבו פעולות הכונס, מדובר יהיה בהעמסת הוצאות של ביטול פעולות מבצעיות של ההוצאה לפועל, תוך שמדובר בבקשת צד ג' שאיננה צד להליך ותוך שמוטל ספק רב אם יהיה בדירה כדי להביא לסילוק החוב בהוצאה לפועל.

...

יצויין כי מסעיף 3 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי נמצאנו למדים כי בהסכם מיום 13.3.2008 נרכשה הדירה מהחברה הקבלנית תמורת 2,003,241 דולר ארה"ב. זו האינדיקציה שלפני בית המשפט לגבי ערכה של הדירה.

נוכח קלישות טענות המבקשת וערך הנכס, סבורני כי אין פסול בדרישת ההפקדה שהציב רשם ההוצאה לפועל.

סוף דבר הן מחמת סיכויי ערעור קלושים והן מחמת מאזן הנזקים, דין הבקשה הוא דחייה על הסף, אף ללא קבלת תגובות הצדדים שכנגד.

התוצאה הבקשה נדחית.

משלא עמדו המבקשים בתשלומי ההלוואה למשיבה, היא פתחה בהליכי הוצאה לפועל למימוש שתי הדירות (תיק הוצל"פ 502372-05-22; תיק הוצל"פ 530551-03-22; להלן: הליכי ההוצל"פ).

ביום 18.1.2023 נשלחה למבקשים הודעה על פינוי דירה זו. על רקע זה, ביום 14.5.2023 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי, בה התבקש סעד הצהרתי המורה על בטלות השעבודים שהטילה המשיבה על הדירות; על סגירת הליכי ההוצל"פ; ועל ביטול הליכי פינוי הדירות.

לצד כתב התביעה הגישו המבקשים בקשה לצוו מניעה זמני המורה על עיכוב הליכי ההוצל"פ ומימוש הדירות.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות העירעור שלפניי ולצדה בקשה לעיכוב הליכי הפינוי.

...

יתרה מכך, אני סבורה כי יש מקום ליתן משקל גם לשיהוי שנפל בהתנהלות המבקשים.

גם מטעמים אלה אני סבורה כי לא קמה הצדקה להתערבות בהחלטתו של בית משפט קמא.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

משכך, פתח המשיב הליך הוצאה לפועל כנגד המבקש במטרה לפנות את המבקש מהדירה ולחייבו בתשלום ההוצאות שנפסקו לחובתו במסגרת פסק הדין בתביעת הפינוי.

משעולה מהודעת המערער כי הגיש בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי הדן בעירעור על פסק הדין, וכי בקשה זו נדחתה, ומשגם לאחר עיון בבקשת רשות העירעור לא ברור מה הטעות שנפלה לשיטת המערער עצמו בהחלטות רשם ההוצאה לפועל, אינני מוצא מקום לעכב ולו באופן זמני את אותן החלטות.

העולה מתאור הדברים בבקשות שבפניי, הנו כי השינוי היחידי שחל מאז שנדחו בקשותיו הקודמות של המבקש לעכב את הליך ההוצאה לפועל כנגדו, הוא כי ביני לביני החליף המשיב את מנעול הדירה וכעת אין למבקש גישה למטלטליו.

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי גם אין לכאורה סיכוי לערעור.

הבקשה אינה מנומקת ואינה נתמכת בתצהיר וכן לא צורף אליה כתב התחייבות כדין, וע"כ היא נדחית על הסף.

למען שלמות התמונה יצוין כי בצד בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע, ומהמתואר בה עולה כי ביני לביני הוחלף המנעול בדירה וכעת מטלטליו של המבקש נעולים בה. דין הבקשה להידחות.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית, ועמה ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.