בקשה לעיכוב הליכי גבייה בערעור על חיוב ארנונה

בעניינינו אין מחלוקת כי המשיבה גבתה ביתר מהמשיב שעה שגבתה ארנונה לפי שטח של 121 מ"ר במקום 93 מ"ר, תקנה את החיובים בהתאם לקביעתו של כב' בית המשפט המחוזי, נוכח העירעור על החלטת ועדת הערר ובצעה זכוי בספרים לטובת המבקש בשנים 2003-2011.

בבר"מ 3811-14 קבע כב' השופט פוגלמן: " אין בטענות המבקשים בנוגע לשעור שומות הארנונה עובר לשנת 2003 – תקופה שלא נתבררה לפני ועדת הערר או לפני בית המשפט – כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי". אציין, כי בית המשפט היתייחס בהחלטתו בדבר עיכוב הליכי גביה מיום 9.11.17, לקביעתו של כב' השופט שוחט בעמנ 4079-11-16 אשר קבע כי לדידו אין מקום לאפשר את פתיחת עניין שטח הדירה מחדש ככלל ואף במסגרת העירעור שבפניו הנוגע לשומות לשנים 2012- 2015, גם אם השומות כללו את החיוב לשנים שקדמו לשנים אלו.

...

משאלו הם פני הדברים, ואין מחלוקת באשר לחישוב הסכומים מטעם העירייה בקשר לפירוט שצורף לתצהירו של מר דורי, אני קובעת כי למבקש קנויה זכות הקיזוז של החוב בהתאם לסעיף 57 לעיל, דהיינו, מיום 26.4.99 ועד שנת 2003 בהתאם לחישוב המוסכם שבצע מר אופיר דורי מטעם הנתבעת.

סבורני כי שעה שפסק הדין הסתמך על פסק דינה של כב' השופטת רונן ושל בית המשפט העליון שהגיש המבקש, אשר למעשה לא דנו לגופו של עניין בטענת המבקש לזכות הקיזוז בשל גביית היתר של הרשות הנוגעת לשיעור השומות בשנים שקדמו לשנת 2003 כלל -ומשלא היו מושא הערעור שהובא בפניהם, לא ניתן לקבוע כי הפלוגתא הוכרעה לגופה, ו/או שקיים מעשה בית דין בקשר לזכות הקיזוז הנטענת במסגרת תובענה זו. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא ניתן לראות בהכרעות קודמות בערכאות השונות בקשר לחיוב הארנונה בנכס מעשה בית דין, וזאת ביחס לשנים קודמות לשנת 2003.

סוף דבר ניתן פסק דין המצהיר, כי עומדת למבקש זכות לקזז חובותיו בספרי המשיבה בגין חובות ארנונה מיום 26.4.99 ועד לשנת 2003 בלבד, וזאת בהתאם לקביעת השטח לחיוב בארנונה לפי 93 מ"ר. המשיבה תישא בהוצאות המבקש, בגין ניהול ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

בעתירה המונחת להכרעתי כעת מבקשת העותרת לקבוע כי היא זכאית להנחה בשיעור של 80% מחיובי הארנונה שהושתו עליה בעקבות פסק דינה של ועדת הערר.

קביעות אלו של הועדה לעניין השטח והשימושים בו, מהוות לפיכך את המסגרת לדיון בטענות הצדדים בהליך זה. ביום 30/6/2021 הוציאה הערייה לעותרת דרישות תשלום בגין "יתרת חובה" בארנונה בסך כולל של כ- 110,000 ש"ח, עליהן צוין "התראה אחרונה לפני עיקול" (נספח ג' לתשובה לבקשה למתן צו ביניים).

ביום 14/2/2022 נערך דיון בבקשה לצוו ביניים לעיכוב הליכי הגבייה.

הועדה הדגישה כי שטח זה מהוה "כמקום מגורים לכל דבר ועניין". שני הצדדים קיבלו את החלטת ועדת הערר ולא ערערו עליה.

...

הגעתי לכלל מסקנה כי העותרת זכאית להנחה בארנונה מכוח סעיף 12 לחוק הסדרים במשק המדינה עבור מלוא השטח המשמש למגורים, כפי שנקבע על ידי ועדת הערר, בכפוף לבדיקת רשימת המתגוררים בנכס.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני מורה על קבלת העתירה באופן חלקי.

המשיבה תשלם לעותרת הוצאות ההליך בסך כולל של 5,000 ₪.

] לפניי בקשה למתן סעד זמני בעירעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בעת"מ 64060-05-19 (סגן הנשיא, כב' השופט אליהו בכר) מיום 22.08.2022, בגדריו נדחתה ברובה עתירת המבקש, מר ג'מאל בכר (להלן: המבקש), לביטול חיובי ארנונה ומים בהם הוא חב למשיבה, עריית תל אביב-יפו (להלן: הערייה).

באשר למאזן הנוחות, עסקינן בבקשה לעיכוב הליכי גביית חוב כספי, לגביה ההנחה היא שלא יגרם נזק בלתי הפיך אם פסק הדין לא יעוכב בתקופת העירעור (ראו למשל עע"מ 3266/20 נקסט טאוואר בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 21 והאסמכתאות המובאות שם (1.6.2021)).

...

בתמצית, בפסק הדין נקבע כי דינה של עתירת המבקש להידחות ברובה, דהיינו ביחס לחובות בגין ארבעה מתוך חמישה נכסים שהיו בבעלות המבקש במועדים הרלוונטיים, וזאת הן על הסף (בשל השיהוי הניכר בו הוגשה), והן לגופה.

ואולם, באשר להליכי גבייה אחרים, ככל שיש כאלו (הצדדים לא הציגו תמונה מלאה וברורה בהקשר זה) – דוגמת זה שלטענת המבקש עלול להביא למימוש זכויותיו בנכס הנוסף – הבקשה למתן סעד זמני נדחית, מהטעמים שאפרט כעת.

נוכח האמור, ולאור הקושי לקבוע כי מימוש פסק הדין ידרדר את המבקש על עברי פי פחת לאור התמונה העובדתית החלקית שהציג בבקשתו באשר למצבו הכלכלי, דין הבקשה לעיכוב הליכי הגבייה אשר אינם נוגעים לדירת המגורים – להידחות.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת אך ורק בהיקף לו הסכימה העיירה, דהיינו בכל הנוגע להליכי הגבייה במסגרת תיק הוצל"פ 525314-11-14 אשר מתנהל למימוש זכויות המבקש בדירת המגורים.

האם הוכח לכאורה כי המשיבה מחייבת בהוצאות הליכי גביה בעוד החוב שנוי במחלוקת על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976 סעיף 3(א): " א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה...". סעיף 6(א) קובע: "הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר". המבקשות טענו כי המשיבה גובה מתושביה הוצאות אכיפה שלא כדין, בעוד שהחיוב עודנו שנוי במחלוקת וטרם חלפה תקופת ההשגה – ערר – ערעור.

על כן העדרו של סעיף דומה בפקודת העיריות מלמד שאין הליכי ערעור מעכבים הליכי גביית החובות.

אשר לטענת המבקשות כי אף אם ניתן לנקוט פעולות אכיפה בטרם חלוף מועד ההשגה, ערר או ערעור על פי פקודת העיריות, הרי שגביית הוצאות על הליכי גבייה אפשרית אך מכוח סעיף 12ט' בפקודת המיסים (גביה) ורק בגין פעולות אכיפה שבוצעו במסגרת פקודת המיסים גביה.

...

מכל מקום אני סבורה כי נוכח התיקון בפקודת העיריות והחלתו באופן פרוספקטיבי הבהיר המחוקק כי התיקון אינו חל על הליכים עובר לתחולת החוק.

על כן, אני קובעת כי לא קיימת אפשרות סבירה לכך שהשאלה האם ניתן לנקוט הליכי גביה מנהליים מכוח פקודת העיריות עוד בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת השגה/ ערר, תוכרע לטובת הקבוצה.

סוף דבר בקשת האישור – נדחית.

עוד מתייחסת הבקשה לסדרה של חמישה סעדים זמניים שונים בדבר חיוב המשיבה לקבל סכומים שונים כתנאי לעצירת ההליכים; ביטול הליכי אכיפה וגביה; לחייב את המשיבה לקבל ערבות בנקאית אוטונומית כתנאי לעיכוב הליכי גביה; להורות למשיבה להשיב סחורה שעוקלה ולהמנע ממכירתה.

העתירה התייחסה בין היתר אל "העמדת חוב הארנונה על חיוב מס אמת שאינו כולל את הפיצויים המוסכמים בסך של כמליון שקלים..." (הציטוט הוא מתוך סעיף 12 לבקשה כאן).

להרחבה ר' גם עעמ 6441/17, המוביל הדרומי צביקה (1990) בע"מ נ' עריית באר שבע (מיום 23/8/2017) וכן ר' עעמ 2380/19, אי.פי.וי. טורס בע"מ נ' רשות האוכלוסין וההגירה (מיום 30/5/2019), שם כלל לא נבחנו סכויי ההליך תוך שנקבע כך (ההדגשות לא במקור) – "שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף לעבר דחיית הבקשה, ואיני רואה צורך להדרש לסכויי העירעור". במסגרת מאזן הנוחות, יש להעדיף בשלב זה את זכותה של המשיבה לגבות את החובות בהתאם לשיקוליה.

...

לענין זה ר' רע"א 8921/20, SKS Holding LLC ‎ נ' גיל אורן עו"ד (מיום 13/5/2021, הש' י' עמית, נ' סולברג, ד' מינץ) שם נקבע, ביחס לבעל דין החוזר ופונה בהליכים משפטיים כך – "אין לכחד, חלק גדול מהתמריץ לשימוש לרעה בהליכי משפט, נובע מסלחנות יתר של המערכת המשפטית, שאינה גובה מחיר הולם עבור ניסיונות פסולים מעין אלו. נוכח גישה מקלה זו, בעל דין הפועל באופן רציונלי, ועורך 'ניתוח כלכלי' בסיסי, מגיע למסקנה שהנזק שעתיד להיגרם לו, אם בכלל, משימוש לרעה בהליכי המשפט, קטן בהרבה מן התועלת שהוא עשוי להפיק מכך [...] נראה כי מחוקק-המשנה היה ער למצב הקיים, וביקש 'להפוך את המשוואה'. מעתה ואילך, יֵדע כל בעל דין, כי אם יעשה שימוש לרעה בהליכי משפט, יֵצא מההליך וידיו על ראשו". להרחבה ר' גם רע"א 4625/22, רון יעקב נענה נ' רון כץ (מיום 10/1/2023, הש' י' עמית, נ' סולברג, ע' גרוסקופף) וכן ר' פשר (מחוזי ת"א) 17725-12-12, אלישבע שיינקר נ' כונס הנכסים הרשמי (מיום 2/4/2023, סג' נ' הש' חגי ברנר).

נימוק שלישי משלושה לדחיית הבקשה - גם דיון בשיקולי "מקבילית הכוחות" ומאזן הנוחות מביא לכך שיש לדחות הבקשה גם אם נתייחס למבחנים הנוהגים בבחינת בקשות למתן סעד זמני, נגיע למסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.