בקשה לעיכוב הכרעה בבקשות אישור בתביעות אפליה בתעריפי תקשורת

רקע עובדתי וההליכים עד כה צו הארנונה של עריית תל אביב-יפו (להלן: הערייה) לשנים 2011-2010 כלל מספר קטגוריות של נכסים, שאחת מהן היא "בניינים שאינם משמשים למגורים". במסגרת קטגוריה זו נכללה רשימה של סוגי נכסים שעבורם נקבעו תעריפים מיוחדים, כגון: "מחסנים", "בתי תוכנה", "בנקים", "בריכות שחייה" ועוד (סעיף 3.3 לצוו הארנונה).

ביום 28.10.2015 התקבלה בקשה שהגישה הערייה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשל נטייתו של מאזן הנוחות לטובתה (השופט י' עמית).

כמו כן, נטען כי התובענה הייצוגית נשענת על עילות שאינן מצויות בסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר, ובהן הפליה וחוסר סבירות.

הגישה לפיה התובענה הייצוגית "היא בבחינת המשך לזכות התביעה האישית" עלתה בפסיקתו של בית משפט זה עוד טרם חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות (ראו: דנ"א 5712/01‏ ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ''ד נז(6) 385, 403 (2003)), ובתזכיר חוק תובענות ייצוגיות, התשס"א-2005 (להלן: תזכיר חוק תובענות ייצוגיות) צוין בהקשר זה כי תובענה ייצוגית נועדה למצבים שבהם "התביעה הפרטנית אינה הליך יעיל ומעשי" (שם, בעמ' 12).

למעשה ניתן לומר כי זהו מצב הדברים לגבי הרוב המכריע של הבקשות לאישור תובענה ייצוגית המוגשות.

...

עם זאת אני סבורה כי יש לקבל את ערעור העירייה בחלקו במובן זה שייקבע כי הקבוצה המיוצגת תצומצם ותכלול אך ורק את הנישומים אשר שילמו ארנונה ביתר בשנת 2010 ולא נקטו בהליכי השגה וערר בנוגע לחיובם בארנונה בשנה זו. הטעם לכך הוא שהתובע הייצוגי רשאי אמנם לבחור בין מסלול התביעה האישי ומסלול התביעה הייצוגית אך כפי שבואר לעיל, אין לאפשר לו לנקוט בשני המסלולים במקביל.

מן הטעמים המפורטים לעיל ואילו נשמעה דעתי היינו מקבלים את ערעור העירייה (עע"מ 6685/15) בחלקו במובן זה שייקבע כי הקבוצה המיוצגת תצומצם ותכלול אך ורק נישומים ששילמו ארנונה ביתר בשנת 2010 ולא נקטו בהליכי השגה וערר בנוגע לחיובם בארנונה באותה השנה.

טענת המערערים לפיה היה מקום לכלול בקבוצה המיוצגת גם נישומים שעילת תביעתם נוצרה בתקופה שבין הגשת בקשת האישור ועד מועד אישור התובענה הייצוגית, דינה להידחות.

במכתבה מיום 23.4.2001 כתבה בהקשר זה סלקום לוועדת המכרזים כי "התקנות.. קובעות סולם של עליה הדרגתית של שעורי האגרות בחמש השנים הראשונות. נבקש את הבהרתכם כי סולם הדרגתי זה יחול גם על התדרים שיוקצו למפעיל קיים על פי המיכרז". פרטנר ביקשה הבהרה דומה במכתבה לוועדת המכרזים מיום 16.4.2001, בו הדגישה כי לגישתה "מועד קבלת הרשיון (נשוא מיכרז זה) מהוה תחילת השנה הראשונה לענין שיעור אגרת רשוי והקצאת תדרים עבור התדרים אותם יקבל מפעיל קיים במסגרת מיכרז זה, שאחרת תווצר אפליה בין מפעיל קיים למפעיל חדש, אף שמדובר באותם תדרים, המיועדים לאותם שימושים ושירותים". ביום 6.8.2001 מסרה ועדת המכרזים לסלקום ולפרטנר את הבהרותיה להוראות המיכרז ובכל הנוגע לשאלות ההבהרה בעיניין שיעור האגרה שיחול על התדרים שיוקצו במיכרז דחתה הוועדה את עמדת סלקום ופרטנר לפיה יחול על התדרים שיוקצו להן במיכרז השעור המדורג שנקבע בתקנות, ככל שיזכו בו. עמדת ועדת המכרזים בהקשר זה היתה כי המתכונת המדורגת שנקבעה בתוספת לתקנות האגרות צריכה לחול על מפעילות סלולר חדשות בלבד (ולא על סלקום ופרטנר כ"מפעילות קיימות") משום שמטרת שיעור האגרה המדורג היא להקל על מפעילה חדשה בתחילת פעילותה.

אולם בהמשך, נעתר המשיב לבקשת סלקום להחיל את הסדר הביניים גם על האגרה בעד תדרי הדור השלישי שהוקצו לסלקום וזאת עד להכרעה בהליכים דנן (ראו מכתבו של המשנה למנכ"ל משרד התיקשורת מיום 21.2.2005).

בפסק-דין מיום 17.3.2009 (רע"א 7852/05 פרטנר תיקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד התיקשורת (טרם פורסם, 17.3.2009)) קיבל בית המשפט (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטות ע' ארבל וד' ברלינר) את עמדת העותרות וקבע כי הסעדים שנתבקשו על-ידי העותרות הנם סעדים כספיים ומשכך, מוסמך היה בית המשפט המחוזי לידון בתובענות כערכאה אזרחית.

כמו-כן מפנות העותרות בהקשר זה לטיוטא שהוכנה במשרד התיקשורת בשנת 2003 לתיקון התקנות, שקבע בין היתר, כי "מניין השנים לעניין תשלום אגרה מדורגת... יחל ביום בו ניתן [למפעילה הסלולרית] רשיון עסק רט"ן לראשונה". העותרות סבורות כי העובדה שהמשיב ביקש לתקן את התקנות על מנת שישקפו את עמדתו הפרשנית, וכן החלטתו שלא לקדם בסופו של דבר את תיקון התקנות, מלמדות כי המשיב עצמו סבר שהתקנות בנוסחן דהיום אינן תומכות בעמדתו הפרשנית.

לגישתן, אין לאפשר למשיב לחסום את בירור העתירות לגופן לאחר שהדיון בהן התעכב שנים ארוכות בעקבות היתעקשותו הבלתי מוצדקת של המשיב לבררן כעתירות מינהליות ולא כתובענות אזרחיות (עמדה שנדחתה, כאמור, במסגרת בקשות רשות העירעור).

בנוסף מדגישות העותרות כי לא נפל כל פגם בכך שהן לא תקפו את עמדת ועדת המכרזים ביחס לגובה האגרה במהלך המיכרז והמתינו עם הגשת התובענות רק לאחר שזכו בו. העותרות מדגישות בהקשר זה כי בהוראות המיכרז הובהר במפורש כי התייחסותן של המשתתפות לגובה האגרה תיעשה "לצרכי הגשת הבקשה בלבד" (סעיף 4.1.2 לנספח למכרז); כי מטרתן של התכניות העסקיות שהגישו לוועדת המכרזים, בה חישבו את גובה האגרות על בסיס תעריף השנה החמישית, היתה להוכיח לוועדת המכרזים כי מבחינה כלכלית יש ביכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן; כי התכנית העסקית לא קיבלה נקוד במיכרז ואף לא הוותה מרכיב בקביעת הזוכה במיכרז; וכי ועדת המכרזים עצמה הבהירה במסגרת הליך ההבהרה כי "מתן הבהרות… לא נועד לשם דיון ומתן מענה משפטי לטענות, ההשגות והבקשות [של המשתתפות במיכרז]", ומשכך סבורות העותרות כי אין בהבהרותיה של ועדת המכרזים כדי ליצור תנאי מיכרזי חדש המהוה חיוב מס עצמאי ולא נפל לדעתן פגם בכך שהן לא תקפו "בזמן אמת" את עמדתה של ועדת המכרזים ביחס לגובה האגרה בעד התדרים שיוקצו במיכרז.

...

בסופו של דבר לא השתתפו אמנם במכרז מפעילות חדשות ולכן לא ניתן לדעת בוודאות מהו שוויה של ההנחה שהיתה ניתנת להן, אך פרטנר מציינת בהקשר זה כי דמי הרישיון אותם הציעה במכרז עמדו על כ- 400 מליון ש"ח, ולטענתה אם מפעילה חדשה היתה מתמודדת במכרז ומציעה סכום דומה, היא היתה זוכה להנחה משמעותית של כ- 100 מליון ש"ח בדמי הרישיון.

סוף דבר העתירות דנן הוגשו כאמור בדרך של המרצות פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ונתבקשו בהן סעדים הצהרתיים המורים למשיב לקבל את פרשנותן של העותרות ביחס לשיעור אגרת התדרים שנקבע בתוספת לתקנות האגרות.

הדיון בתובענות הועבר לבית משפט זה כמתואר לעיל, בלא שחל שינוי בסעדים שנתבקשו ומשמצאנו כי יש לפרש את התוספת לתקנות האגרות באופן המקל עם העותרות אציע לחבריי לקבל את העתירות ולקבוע כי מניין ארבע השנים לצורך שיעור האגרה המדורג הקבוע בחלק ג' של התוספת לתקנות האגרות תחילתו מיום הקצאת התדרים לעותרות על פי מכרז הקצאת התדרים משנת 2001, על כל המשתמע מכך לעניין ההתחשבנות בין הצדדים לגבי מה ששולם על-ידי העותרות עד כה. עוד אציע לחבריי לחייב את המשיב לשלם לכל אחת מן העותרות הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 50,000 ש"ח. ת השופט י' דנציגר: אני מסכים.

במכתבה מיום 23.4.2001 כתבה בהקשר זה סלקום לוועדת המכרזים כי "התקנות.. קובעות סולם של עליה הדרגתית של שעורי האגרות בחמש השנים הראשונות. נבקש את הבהרתכם כי סולם הדרגתי זה יחול גם על התדרים שיוקצו למפעיל קיים על פי המיכרז". פרטנר ביקשה הבהרה דומה במכתבה לוועדת המכרזים מיום 16.4.2001, בו הדגישה כי לגישתה "מועד קבלת הרשיון (נשוא מיכרז זה) מהוה תחילת השנה הראשונה לענין שיעור אגרת רשוי והקצאת תדרים עבור התדרים אותם יקבל מפעיל קיים במסגרת מיכרז זה, שאחרת תווצר אפליה בין מפעיל קיים למפעיל חדש, אף שמדובר באותם תדרים, המיועדים לאותם שימושים ושירותים". ביום 6.8.2001 מסרה ועדת המכרזים לסלקום ולפרטנר את הבהרותיה להוראות המיכרז ובכל הנוגע לשאלות ההבהרה בעיניין שיעור האגרה שיחול על התדרים שיוקצו במיכרז דחתה הוועדה את עמדת סלקום ופרטנר לפיה יחול על התדרים שיוקצו להן במיכרז השעור המדורג שנקבע בתקנות, ככל שיזכו בו. עמדת ועדת המכרזים בהקשר זה היתה כי המתכונת המדורגת שנקבעה בתוספת לתקנות האגרות צריכה לחול על מפעילות סלולר חדשות בלבד (ולא על סלקום ופרטנר כ"מפעילות קיימות") משום שמטרת שיעור האגרה המדורג היא להקל על מפעילה חדשה בתחילת פעילותה.

אולם בהמשך, נעתר המשיב לבקשת סלקום להחיל את הסדר הביניים גם על האגרה בעד תדרי הדור השלישי שהוקצו לסלקום וזאת עד להכרעה בהליכים דנן (ראו מכתבו של המשנה למנכ"ל משרד התיקשורת מיום 21.2.2005).

בפסק-דין מיום 17.3.2009 (רע"א 7852/05 פרטנר תיקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד התיקשורת (טרם פורסם, 17.3.2009)) קיבל בית המשפט (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטות ע' ארבל וד' ברלינר) את עמדת העותרות וקבע כי הסעדים שנתבקשו על-ידי העותרות הנם סעדים כספיים ומשכך, מוסמך היה בית המשפט המחוזי לידון בתובענות כערכאה אזרחית.

כמו-כן מפנות העותרות בהקשר זה לטיוטא שהוכנה במשרד התיקשורת בשנת 2003 לתיקון התקנות, שקבע בין היתר, כי "מניין השנים לעניין תשלום אגרה מדורגת... יחל ביום בו ניתן [למפעילה הסלולרית] רשיון עסק רט"ן לראשונה". העותרות סבורות כי העובדה שהמשיב ביקש לתקן את התקנות על מנת שישקפו את עמדתו הפרשנית, וכן החלטתו שלא לקדם בסופו של דבר את תיקון התקנות, מלמדות כי המשיב עצמו סבר שהתקנות בנוסחן דהיום אינן תומכות בעמדתו הפרשנית.

לגישתן, אין לאפשר למשיב לחסום את בירור העתירות לגופן לאחר שהדיון בהן התעכב שנים ארוכות בעקבות היתעקשותו הבלתי מוצדקת של המשיב לבררן כעתירות מינהליות ולא כתובענות אזרחיות (עמדה שנדחתה, כאמור, במסגרת בקשות רשות העירעור).

בנוסף מדגישות העותרות כי לא נפל כל פגם בכך שהן לא תקפו את עמדת ועדת המכרזים ביחס לגובה האגרה במהלך המיכרז והמתינו עם הגשת התובענות רק לאחר שזכו בו. העותרות מדגישות בהקשר זה כי בהוראות המיכרז הובהר במפורש כי התייחסותן של המשתתפות לגובה האגרה תיעשה "לצרכי הגשת הבקשה בלבד" (סעיף 4.1.2 לנספח למכרז); כי מטרתן של התכניות העסקיות שהגישו לוועדת המכרזים, בה חישבו את גובה האגרות על בסיס תעריף השנה החמישית, היתה להוכיח לוועדת המכרזים כי מבחינה כלכלית יש ביכולתן לעמוד בהתחייבויותיהן; כי התכנית העסקית לא קיבלה נקוד במיכרז ואף לא הוותה מרכיב בקביעת הזוכה במיכרז; וכי ועדת המכרזים עצמה הבהירה במסגרת הליך ההבהרה כי "מתן הבהרות… לא נועד לשם דיון ומתן מענה משפטי לטענות, ההשגות והבקשות [של המשתתפות במיכרז]", ומשכך סבורות העותרות כי אין בהבהרותיה של ועדת המכרזים כדי ליצור תנאי מיכרזי חדש המהוה חיוב מס עצמאי ולא נפל לדעתן פגם בכך שהן לא תקפו "בזמן אמת" את עמדתה של ועדת המכרזים ביחס לגובה האגרה בעד התדרים שיוקצו במיכרז.

...

בסופו של דבר לא השתתפו אמנם במכרז מפעילות חדשות ולכן לא ניתן לדעת בוודאות מהו שוויה של ההנחה שהיתה ניתנת להן, אך פרטנר מציינת בהקשר זה כי דמי הרישיון אותם הציעה במכרז עמדו על כ- 400 מליון ש"ח, ולטענתה אם מפעילה חדשה היתה מתמודדת במכרז ומציעה סכום דומה, היא היתה זוכה להנחה משמעותית של כ- 100 מליון ש"ח בדמי הרישיון.

סוף דבר העתירות דנן הוגשו כאמור בדרך של המרצות פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ונתבקשו בהן סעדים הצהרתיים המורים למשיב לקבל את פרשנותן של העותרות ביחס לשיעור אגרת התדרים שנקבע בתוספת לתקנות האגרות.

הדיון בתובענות הועבר לבית משפט זה כמתואר לעיל, בלא שחל שינוי בסעדים שנתבקשו ומשמצאנו כי יש לפרש את התוספת לתקנות האגרות באופן המקל עם העותרות אציע לחבריי לקבל את העתירות ולקבוע כי מניין ארבע השנים לצורך שיעור האגרה המדורג הקבוע בחלק ג' של התוספת לתקנות האגרות תחילתו מיום הקצאת התדרים לעותרות על פי מכרז הקצאת התדרים משנת 2001, על כל המשתמע מכך לעניין ההתחשבנות בין הצדדים לגבי מה ששולם על-ידי העותרות עד כה. עוד אציע לחבריי לחייב את המשיב לשלם לכל אחת מן העותרות הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 50,000 ש"ח. ת השופט י' דנציגר: אני מסכים.

(בבקשה לעיכוב ההכרעה בבקשות האישור) במסגרת בקשות האישור שבכותרת, אשר נשמעו במאוחד, טוענים המבקשים, כי המשיבות – ספקיות שירותי גישה לאינטרנט או (לפי העניין) שירותי סלולאר או שירותי שיחות בינלאומיות לחו"ל – מציעות ללקוחות שנתוניהם דומים מחירים שונים עבור אותם שירותים, וזאת בנגוד לרישיונות שניתנו להן על-פי חוק התיקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן – חוק הבזק), המחייבים אותן לספק את שירותיהן ללא אפליה ובתנאים שוויוניים, ובכלל זה בתעריף אחיד לפי "סוג המנויים" שאליו משתייך הלקוח.

בהמשך עמדתו שב המאסדר והבהיר מפורשות, כי הוראות הרישיונות "אינן מתירות לנהל מו"מ פרטני עם כל לקוח בהתאם ליכולת המיקוח שלו. על החברה לספק לכלל המנויים והלקוחות הפוטנציאליים אשר מבקשים זאת, מידע ברור לגבי כל תוכניות התעריפים והמסלולים הקיימים, בנקודת זמן נתונה, על מנת שכל אדם יוכל לבצע בחירה צרכנית מושכלת של החלופה המתאימה לו ביותר מבחינת המחיר וצורכי התיקשורת שלו". בהחלטתי מיום 1/9/13 התבקש גם היועמ"ש לחוות דעתו, "האם המשיבות רשאיות להציע או לגבות מלקוחות שיש להם מאפיינים דומים, בזמן נתון, מחירים שונים עבור אותו סוג של שירות, אם מיוזמתן, אם משום שהלקוח דרש מחיר מוזל וניהל מו"מ, אם מסיבה אחרת...". במסגרת עמדתו אימץ היועמ"ש את עמדת משרד התיקשורת ללא הסתייגות כלשהיא, תוך שהוסיף והסביר כדלקמן: האסדרה הרלוואנטית לתובענות נועדה להתגבר על הבעיה של העדר שקיפות ופערי מידע בין הצרכן לבין בעל הרישיון, המוכרת גם בתחום התיקשורת.

...

המשיבות הגישו תגובה במסגרתה עתרו, מנגד, לעכב את מתן ההחלטה "בשל התפתחויות מהותיות שאירעו לאחרונה במישור הרגולטורי... ואשר עשויה להיות להן השלכה משמעותית על בקשות האישור". אקדים ואומר כי על אף שהדעת אינה נוחה מהתארכות ההליכים, הרי שנוכח חשיבות עמדתו של המאסדר במקרה דנן, מחד, וחובתו של בית המשפט לנקוט בהליך האישור זהירות יתירה, מאידך, אין מנוס מקבלת עתירתן של המשיבות.

בתוך כך ציין, כי "אני סבור שיש לשקול גיבוש כללים שיביאו להאחדה של הרגולציה לגבי כלל הגורמים הרלבנטיים, באופן שיעלה בקנה אחד גם עם שינויים ותמורות בשוק". מכאן כוונתו של המנכ"ל "לבחון קיום שימוע בסוגיית הוראות רישיון לעניין אפליית מחירים בין מנויים", האמור להתפרסם "לאחר חופשת חג הפסח, אולם עלול להתארך במספר שבועות בשל ריבוי האתגרים הניצבים כיום בפני הדרג המקצועי במשרד". דיון והכרעה בשאלת עיכוב מתן ההחלטה בבקשות האישור בהינתן כל המקובץ אפנה ואבחן את עתירת המשיבות לעיכוב ההכרעה בבקשות האישור.

כפי שכבר ציינתי, הגעתי למסקנה כי מן הדין להיעתר לבקשה זו. כמה נימוקים חברו והביאוני למסקנה זו ולהלן אמנה אותם אחד לאחד: עמדותיה של המועצה לשידורי כבלים ולוויין, שהיא מאסדר נוסף בשוק התקשורת, סותרות לכאורה באופן חזיתי חלקים מרכזיים של עמדת המאסדר בענייננו.

נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה כדלקמן: מתן ההחלטה בבקשות האישור מעוכב, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

59.2 בכפוף לאמור בסעיף 60.2, בעל הרשיון אינו רשאי להתנות חיבורו של מבקש, מתן שירותים או קביעת תעריפים, בתנאים בלתי סבירים, מפלים או בלתי הוגנים, ובלי לגרוע מכלליות האמור: (א) בעל הרשיון אינו רשאי לחייב מנוי לרכשו ממנו או מאת מי מטעמו ציוד קצה; (ב) בעל הרשיון אינו רשאי לחייב את המנוי לקבל ממנו שירותי תיחזוקה או ביטוח לציוד הקצה שברשותו.

כמו כן, סבור משרד התיקשורת כי המתואר בבקשה לאישור התובענה כייצוגית אינו עולה כדי אפליה על פי הדין, חוק התיקשורת והוראות רישיונה של המשיבה, והמשרד לא סבור כי נידרשת התערבותו, כגורם מאסדר של ענף התיקשורת, בנושא זה. עמדת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן היא שנכון להיום אין בחוק הגנת הצרכן כדי לחייב את המשיבה לאפשר תשלום באמצעות הוראת קבע" [מ/3] יצוין, כי לנוכח עמדת משרד התיקשורת והרשות להגנת הצרכן, הוגשה בקשה למחיקת ההליך בעיניין רמי לוי בשל מה שנטען להיות חילוקי דיעות בין המבקש ובא כוחו [מ/6].

בהליך בעיניין אבידור הוגשה בקשה לעכב את הדיון בבקשת האישור, וזאת בשל מה שנטען להיות התפתחויות במישור הרגולטורי בעניינים הקשורים למדיניות המאסדר באספקת שירותים ואיסור הפלייה בין מנויים, לאור השינויים והתמורות שהיתחוללו בשוק התיקשורת.

באשר לדוגמא בדבר שירות 144, צודקת המשיבה כי מדובר בטענה שעלתה לראשונה רק בכתב התשובה לבקשת האישור ועל כן מהוה הרחבת חזית אסורה, וכי ממילא המבקשת לא הראתה קיומה של עילת תביעה אישית בגדר זאת, ועל כן לא ראיתי מקום לידון בה. מסקנה זו מתיישבת עם עמדת הרשות להגנת הצרכן, כפי שזו הוגשה בעיניין רמי לוי לעיל, לפיה "[ש]נכון להיום אין בחוק הגנת הצרכן כדי לחייב את המשיבה לאפשר תשלום באמצעות הוראת קבע". אשר על כן, מצאתי כי סעיף 13ח אינו חל על המשיבה, אין בכוחו להקים עילת תביעה למבקשת בעניינינו, ולא מצאתי כי קיימת אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת הקבוצה.

...

על רקע האמור, הגישה המבקשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה שהגבלת ההצטרפות לתוכנית המוזלת באמצעות כרטיס אשראי בלבד, מקפחת ומפלה באופן שרירותי ושלא כדין מנויים וכן כל לקוח אחר המבקשים להצטרף לתוכנית זו, אשר אין באפשרותם או שאינם מעוניינים לשלם באמצעות כרטיס אשראי.

עוללות ב"כ המבקשת ביססה את בקשת האישור גם על עילות נוספות מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט בטענה כי המשיבה מתעשרת על חשבון לקוחותיה אשר אינם יכולים להצטרף לתוכנית המוזלת; וכן מכוח דיני החוזים בגין הפרת חובת תום הלב, בטענה כי המשיבה נוהגת בחוסר תום לב, בכך שלא מאפשרת תשלום באמצעי תשלום אחרים בגדר התוכנית המוזלת, וכי על המשיבה חובות מוגברות חובות בסיסיות של משפט מנהלי ולנהוג כלפי הלקוחות בשוויון בשל קבלת הזיכיון להפעלת רשת הרט"ן. מהנימוקים שפורטו לעיל, ולאחר שדחיתי את טענות המבקשת ומצאתי כי המשיבה פעלה בהתאם להוראות הדין, וכי דרישתה להעמדת אמצעי תשלום מסוג כרטיס אשראי, נובעת מטעמים עניינים, סבירים וראויים, לא ראיתי צורך להרחיב בטענות אלה ודינן להידחות.

סוף דבר בשל הטעמים המפורטים לעיל, לא מצאתי כי ישנה אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות תוכרענה לטובת הקבוצה במקרה זה. המבקשת לא עמדה בנטל הנדרש בשלב זה של ההליך להציב תשתית עובדתית ממשית המבססת, ולו לכאורה, את המסקנה כי המשיבה אינה רשאית להגביל את ההצטרפות לתוכנית המוזלת אך ורק למשלמים בכרטיס אשראי בלבד.

לפיכך, דין בקשת האישור להידחות.