וכך קבע בית משפט קמא בהחלטתו: "ראשית, תקיפת גזר דין תעשה באמצעות הגשת ערעור אשר יוגש על ידי מי שגזר הדין ניתן כנגדו. סעיף 254 ט(א)(1) לחוק..., שכותרתו "בקשת בעל זכות לגבי מקרקעין לעיכוב ביצוע של צו סופי" קובע, כי "אם הבקשה לעיכוב הבצוע היא בעיניין צו שניתן לגביו פסק דין סופי – רשאי רק מי שהיה צד להליך להגיש את הבקשה והבקשה תוגש לבית המשפט האחרון שדן בעיניין". גזר הדין ניתן ביום 22.03.23 והוא הפך חלוט.
ביום 25.4.23 - יום לאחר שנודע למערער, מפי משיב 3, על צו ההריסה שהוצא כנגד המבנה, הגיש המערער בקשה לבית משפט קמא, לביטול צו ההריסה שהוטל על המבנה, אלא שאז נטען כנגדו ואף הוכרע בהתאם, כי לפי סעיף 254 ט(א)(1) לחוק לא עומדת לו הזכות להשמע שכן לא היה חלק מההליך הפלילי אשר ננקט כאמור רק נגד בעלי המקרקעין האחרים.
העירעור נדון והתקבל בהחלטה תמציתית וממצה, לפיה "בנסיבות הייחודיות של המקרה אנו נותנים רשות ערעור ודנים בבקשה כבערעור. על מנת למנוע חשש לעיוות דין, אנו סבורים כי ראוי כי טענות [הצדדים השלישיים (ע.ד.ג.)] יישמעו כסדרן, מוספים כהלכתם, בערכאה הדיונית, קרי, בבית משפט השלום. אשר על כן, אנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומורים על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שישמע את הצדדים ואת [הצדדים השלישיים], כדי לבחון אם יש מקום ליתן צו הריסה או כל צו אחר, ויפעל כחוכמתו. עד למתן החלטה אחרת של בית משפט השלום, אנו מורים על עיכוב בצוע צוי ההריסה וצוי ההתאמה".
מחלוקות נוספות עומדת בין הצדדים בין השאר באשר לקיומו של היתר בניה למבנה, תשלומי ארנונה, זימוני המערער לחקירה ועוד.
...
הערעור נדון והתקבל בהחלטה תמציתית וממצה, לפיה "בנסיבות הייחודיות של המקרה אנו נותנים רשות ערעור ודנים בבקשה כבערעור. על מנת למנוע חשש לעיוות דין, אנו סבורים כי ראוי כי טענות [הצדדים השלישיים (ע.ד.ג.)] יישמעו כסדרן, מוספים כהלכתם, בערכאה הדיונית, קרי, בבית משפט השלום. אשר על כן, אנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומורים על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שישמע את הצדדים ואת [הצדדים השלישיים], כדי לבחון אם יש מקום ליתן צו הריסה או כל צו אחר, ויפעל כחוכמתו. עד למתן החלטה אחרת של בית משפט השלום, אנו מורים על עיכוב בצוע צווי ההריסה וצווי ההתאמה".
מחלוקות נוספות עומדת בין הצדדים בין השאר באשר לקיומו של היתר בניה למבנה, תשלומי ארנונה, זימוני המערער לחקירה ועוד.
אלא, שתחזיות אלו ודומותיהן (שעניינן נסיבות אקראיות וקונקרטיות) אינן יכולות למנוע מראש זכות להשגה (שמקורה רעיוני וכולל), הגם שתוכלנה לשמש מצע לחיוב נדיב של המערער בהוצאות לדוגמה לזכות משיבה 1, אם תידחינה טענות המערער בסופו של דבר.
אסכם:
המערער, הוא הטוען לזכות, הציג טענה עובדתית ראשונית שאיננה ניתנת לסילוק על הסף ושיש בה ממש, קרי – רישום עדכני ותקף של בעלותו (ב-2/3) במקרקעין;
משעבר טוען לזכות קניינית בנכס את המשוכה העובדתית הממשית, לא מניחים כללי הצדק הטבעי לשלול ממנו את זכותו ללא בירור נאות, שמשמעו מתן אפשרות מלאה להבאת טיעוניו וראיותיו לפני בית המשפט שדן בעניין, טרם מתן פסק דין סופי;
במצב דברים שבו התביעה ערה לקיומה של זכות קניינית ממשית לכאורית בנכס, לה טוען (או עשוי לטעון) מי שאיננו נאשם בהליך הפלילי – ראוי שתיידעו ותזהירו עוד-קודם לטיעונים לעונש, ולמצער תודיע לבית המשפט, שיבחר כיצד לפעול ומה להורות;
סעיף 254ט(א)(1) לחוק אמנם מגביל את מעגל הזכאים לבקש עיכוב ביצוע רק למי "שהיה צד להליך", אך הוראה דיונית זו לא באה לשלול זכויות מהותיות במצב דברים כזה, ופרשנות עקרונית ותכליתית משמיעה לנו בדיבור זה של המחוקק גם את המילים "שראוי שהיה צד להליך" – ראוי שהיה, אך לא היה מחמת בחירת התביעה;
יכול בית המשפט, לפניו תובא בקשתו של טוען לזכות דוגמת המערער, לבחון האם אכן פעולה או מחדל של התביעה גרמו לתקלה, או שלמעשה היה המערער ער לקיומו של הליך שעלול להסתיים בפגיעה בזכותו, אך בחר להשהות פנייתו לבית המשפט לעת-מצוא – במקרה זה ובדומיו, לא יהא המערער, חסר תום הלב, זכאי להגנה על זכות שסיכן וכמו-הפקיר מרצונו (דוגמה זו איננה ממצה);
טוען לזכות, המלין כי לא ניתנה לו כל אפשרות להביא עניינו לפני בית המשפט שהחלטתו או גזר דינו פגעה בזכות קניינית ממשית לה הוא טוען, זכאי לערער על ההחלטה או גזר הדין, זכות ראשונית ויחידה;
בענייננו, אני קובע כי הערעור שלפניי על החלטת בית המשפט קמא, הוגש בזכות ואינו טעון רשות.
