בפסק הדין, חויב המבקש לשלם למשיבה סך של 936,817 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 25.12.13, ובנוסף, הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסכום כולל של 50,000 ₪.
בית המשפט הוסיף וקבע כי העובדה שהמבקש יאלץ למכור נכס מקרקעין אינה מצדיקה קבלת הבקשה, משלא נטען כי הנכס משמש למגוריו, וכי לא השתכנע שסכויי העירעור טובים.
ביחס לסכויי העירעור, טוענת המשיבה כי המבקש היה עד שנת 2008 בעל המניות היחיד במשיבה, ועד שלהי 2011 בעלים של 30% ממניותיה, וכי התביעה עוסקת בחובו לה, בגין משיכות בעלים שעשה ולא השיב, כשהמקור להוכחת החוב הוא כרטיסו של המבקש (חו"ז).
ברע"א 6658/20 מזרחי נ' כהן (2.11.20) נקבע כי ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי יעוכב רק במקרים חריגים במיוחד בהם "קיים חשש ממשי שהמבקש את עיכוב הבצוע לא יוכל לגבות את כספו בחזרה אם עירעורו יתקבל, או כאשר ביצוע מיידי של פסק הדין יגרום למבקש נזק בלתי הפיך...".
ראו גם רע"א 8232/20 עדי כהן נ' א.מ. חומרים מתקדמים בע"מ (6.12.20).
...
עיינתי בתצהיר התומך בבקשה, בדו"ח חברת דירוג האשראי שצורף לבקשה, ובטענות הצדדים ביחס אליו, ואני סבורה כי לא ניתן להגיע, ולו לכאורה, למסקנה ברורה ביחס לאיתנותה הכלכלית של המשיבה, ויכולתה להשיב את סכום פסק הדין במידת הצורך:
אמנם, מחד גיסא, כפי שקבע בית המשפט קמא בהחלטתו, ניתן להתרשם מהדו"ח כי מחזור עסקיה של המשיבה גבוה, וכי יש לה פרויקטים פעילים וחשבונות בנק פעילים.
לאור מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אני סבורה כי האיזון הראוי יימצא בעיכוב ביצוע חלקי ומותנה, ועל כן אני מקבלת את הערעור בחלקו, ומורה כדלקמן:
בשים לב לכך שהסכום שנפסק, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 25.12.13 וסכום ההוצאות, מסתכם בכ- 1,130,000 ₪, אני מורה כי סכום של 400,000 ש"ח ישולם למשיבה, ותשלום יתרת הסכום יעוכב, בכפוף לכך שהמבקש יפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית בסכום של 730,000 ₪ (אין מדובר בחישוב מדויק של החוב למועד זה, אלא לצורך החלטה זו בלבד).
