המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל לפינוי המבקשת, ולאחר מכן נקטה בהליך מושא העירעור לפינוי המבקשת מהמושכר, הוא ההליך מושא פסק הדין.
באשר לטענת המבקשת לפיה במסגרת פשרה עם בעל נכס צמוד למושכר, הסכימה המשיבה כי הנכס יפונה ב- 15.7.2024 (כאשר המשיבה טוענת כי ההסכם קובע פינוי ליום 30.6.2024), הרי שאין בטענות אלו כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בעירעור (אשר טרם נקבע בו דיון), ואין בהסכמי פשרה אליהם הגיעה המשיבה עם שוכרים אחרים, כדי לכבול אותה לאותו הסדר גם עם המבקשת בהליך הנידון.
...
עוד נקבע ששכר הדירה שתשלם המבקשת מיום 1.1.2014 ועד למועד הפינוי, יעמוד על סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.
מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין ליום 1.5.2015 חלף והמבקשת המשיכה להחזיק בנכס תוך המשך תשלום דמי שכירות מידי חודש לעמידר, מבלי שנערך בין הצדדים הסכם נוסף כלשהו בכתב.
הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשות לעיכוב פינוי נכס עסקי:
"...עיכוב ביצועו של פינוי נכס עסקי, יינתן במשורה, במקרים חריגים שבהם יקשה עד מאוד לפצות על נזקים העלולים להיגרם, והיד קפוצה יותר מאשר בדירות מגורים, מטבע הדברים; "והגם כי אין להקל ראש בהשלכותיו של פסק הדין על עסקיהם של המבקשים, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בנזק בלתי הפיך ..." [רע"א 5093/13 יקוטי נ' מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ (18.7.2013)].
נוכח האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ועל ביטול עיכוב הביצוע הארעי בהחלטתי מיום 25.3.2024.