בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין וסעד זמני בערעור בעניין אולם בית כנסת

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) בת"א 34738-06-10 שניתנה ביום 25.12.2017, בגדרה נדחתה הבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים 2 ו-3 (להלן: המשיבים) וכל מי שבא מכוחם ומטעמם לבצע כל בניה או כל עבודה בשטח המקרקעין מושא התביעה.

מה עוד, שהמשתלה האמורה היא מקור פרנסתם של המשיבים, ועל כן מוטב להמתין למתן פסק הדין בהליך זה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי הגם שהמבנה אשר עתיד להיות מוקם מסיבי יותר מהמבנה שנהרס, נובע הדבר משקולי בטיחות.

לבסוף נטען כי המבקשים מודעים לכך שהלכה היא כי ערכאת העירעור לא תיטה להתערב בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים, אלא במקרים חריגים בלבד.

אולם, המבקשים סבורים כי מקרה זה נופל לגדר החריגים, לרבות בשל כך שאי-מתן צו מניעה מכשיר למעשה הפרת חוק והקמת מבנה ללא היתר בנייה.

בד בבד עם הגשת בקשת רשות העירעור, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי.

נוכח התוצאה לעיל, אין צורך להדרש לשאלה שטרם לובנה דיה בפסיקה, אימתי ייתן בית המשפט סעד זמני לבקשתו של נתבע כנגד תובע, או כנגד נתבעים אחרים (עימם אין לו יריבות), כמו במקרה שלפנינו (ראו והשוו: ע"א 86/62 עולי טהרן נ' ועד בית הכנסת בנימין חקאק לעולי איראן, פ"ד טז(3), 1969, 1772 (1962); ע"א 425/69 פוטרמילק נ' פלד פ"ד כג(2), 385, 388-387 (1969); רע"א 3388/99 שלום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (3.11.1999); רע"א 10029/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' הקדש העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון, פסקה 5 (14.5.2008); אליהו וינוגרד צוי מניעה – חלק כללי 118-117 (מהדורה שניה, 2008); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 880 (מהדורה 12, 2015)).

...

למעלה מהצורך אציין כי אני סבורה, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, כי בנייתו מחדש של המבנה שנהרס על-ידי העירייה אינה עולה באופן מהותי כדי שינוי המצב הקיים.

לפיכך סבורני כי לא ייגרם למבקשים נזק בלתי הפיך מהמשך הבנייה, ועל כן מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

בפני בקשה שהוגדרה כבקשה לעיכוב ביצוע של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 11.2.2018 (עת"ם 11782-04-17, השופט א' רובין) ומכוונת בעיקרה לעיכוב ביצועם של צוי ההריסה המנהליים מושא פסק הדין.

בחודש אפריל 2017 הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, ובה עתרו למתן צוים שיחייבו את המשיבה לקדם את הליכי התיכנון בכפר, וכן יאסרו על נקיטתם של הליכי אכיפה או הריסה נגד מבנים שניבנו ללא היתר ושהוצאו לגביהם צוי הריסה מנהליים, עד להסדרה התכנונית המבוקשת.

בהמשך הגישה המשיבה תגובה, ובה הודיעה כי היא מסכימה להארכת תוקף הצוים לתקופה של 30 ימים, בכפוף לכך שמניין 30 הימים לבצוע ההריסה יעוכב גם הוא במשך תקופת זמן זו. בית המשפט המחוזי הורה למבקשים להשיב להודעת המשיבה עד ליום 7.3.2018, אולם כפי שמפורט להלן תגובה מטעמם לא הוגשה עד לשלב זה. העירעור והבקשות שהוגשו בעקבותיו ביום 28.3.2018 הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בפתח הדברים יש לציין, כי כפי שטענה המשיבה, המדובר למעשה בבקשה לסעד זמני לתקופת העירעור, ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, בהיתחשב בכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו כולל הוראה אופראטיבית.

בית משפט זה נקט בעמדה זו לא אחת בעת שדן בבקשות לסעד זמני בעירעור (ראו: עע"ם 8273/10 ח"כ טלב אסאנע, יו"ר התנועה הערבית הדמוקרטית בכנסת נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה – מחוז דרום, פסקה 8 (18.11.2010); בר"ם 5777/17 רשק נ' עריית ירושלים, פסקה 10 (30.7.2017); עע"ם 2296/18 מעתוק נ' עריית ירושלים, פסקה 4 (21.3.2018)).

...

בעיקרו של דבר, אני סבורה כי מבחן זה מטה את הכף במקרה דנן לעבר קבלת הבקשה.

אני סבורה כי המקרה דנן הוא אכן מקרה חריג המצדיק היעתרות לבקשה, בהתחשב בנסיבותיו המורכבות והייחודיות כמתואר בהשתלשלות העניינים לעיל.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת כך שמימושם של צווי ההריסה מושא הערעור יעוכב עד להכרעה בערעור.

המבקש ביקש כי בית המשפט יורה כי הצוו הזמני אשר ניתן ביום 25.6.18 יעמוד על כנו עד למתן פסק דין סופי בתביעה.

בין הצדדים היתנהל הליך משפטי בבית המשפט המחוזי בחיפה שמספרו 21123-03-16 בתביעה שהגיש המשיב נגד המבקש בעיניין זכויותיו בחלקה, ובית המשפט המחוזי דחה את תביעתו וקבע כי המשיב לא הצליח להוכיח את זכותו במקרקעין, וככל שעניינינו בעיסקאות נוגדות זכותו של המבקש גוברת בהיותה זכות שנרכשה בהסכם, נרשמה בפנקס רישום המקרקעין ונעשתה בתום לב. המבקש טען כי לאחר מועד מתן פסק הדין, ביום 15.6.18 סילק המשיב את הציוד שהיה בחלקה, הוציא את הארגזים והחזיר את החלקה ריקה.

אציין כי המשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, מאחר ובכוונתו לערער על פסק הדין.

דיון והכרעה: סעד זמני נועד להקפיא את מצב זכויותיהם המשפטיות של הצדדים המתדיינים עד למתן פסק דין שיכריע בסכסוך ביניהם (ראה ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה ואח' פ"ד מט(1) 177).

המשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, אולם, כאמור, לאחר בחינת טענות הצדדים והתנאים המצטברים אשר נקבעו בפסיקה שעל המבקש עיכוב ביצוע פסק דין להוכיח – בקשת המשיב נדחתה.

כאמור, במסגרת הבקשה דנן, המבקש עתר למתן צו מניעה זמני ואיסור שימוש המורה למשיב ו/או מי מטעמו לבצע כל עבודה ו/או הכשרה ו/או הכנסת חומרי ביניין ו/או ציוד ואיסור שימוש כלשהוא וכניסה לחלקה עד לסיום ההליכים בתביעה העיקרית.

...

לסיכום - לא השתכנעתי כי מתן צו המניעה בשלב זה עלול לפגוע במשיב, או לפגום בעסקיו והוא יוכל בקלות למצוא מקום חלופי להחניית רכביו או לעשות כל פעולה הקשורה בעסקיו ללא שימוש במקרקעין השייכים לעת זו על פי פסיקת בית המשפט המחוזי למבקש.

אשר על כן, אני קובעת כי צו המניעה הזמני מיום 25.6.18 יעמוד על כנו עד למתן הכרעה בהליך העיקרי ובכלל זה חל איסור על ביצוע כל פעולת בנייה או כל פעולה אחרת במקרקעין והמשיב נדרש להימנע מלעשות כל שימוש במקרקעין, ובכלל זה לחנות את רכביו או רכשים של מי מטעמו, להשליך פסולת או כל שימוש אחר.

כן אני קובעת כי בשלב זה, ולאור ההליך המתנהל בבית המשפט העליון, על מנת להימנע ממצב בלתי הפיך של פירוק מערכת התברואה שיכול ותחייב בחפירות שונות במקרקעין, מערכת התברואה וטיהור המים המותקנת מתחת לפני הקרקע בחלקה לא תוסר עד למתן החלטה אחרת בהליך העיקרי.

בקשה למתן סעד זמני (שכפי הנראה הוכתרה מתוך טעות כבקשה לעיכוב ביצוע) שבגדרה נתבקש צו שיורה על עיכוב הריסת המבנה היביל שבמוקד העירעור, וזאת עד להכרעה בעירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 23.12.2020 (השופט צ' דותן, עת"מ 23663-08-20) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין).

בהחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, נקבע כי "אין מדובר במבנה מגורים או מבנה המשמש למבקש לעבודתו או לעיסוקו, אלא במבנה ששמש בעבר, באופן זמני, כבית כנסת, ואשר ספק מהן, אם בכלל, זכויותיו של המבקש ביחס אליו. ואשר לאפשרות להשיב המצב לקדמותו, אם ייהרס המבנה, והערעור יתקבל, נראה לכאורה כי ניתן יהיה להחזיר מבנה יביל דומה למקום, וגם אם לא, לא יהיה לעירייה כל קושי לפצות את המבקש בכסף". מכאן הבקשה שלפניי שהוגשה ביום 28.1.2021.

אין טענה שהמבנה משמש למגורים או לעסק כלשהוא, וכפי שעולה מטענות המבקש – המבנה שימש עד לחודש יוני האחרון כבית כנסת, אולם מאז פעולות ההריסה של הערייה הוא לא חזר לשימוש.

יובהר כי אינני מקלה ראש בחשיבותו הציבורית של בית הכנסת; אלא שבעניינינו בית הכנסת איננו פעיל עוד, ודומה כי מזה שנתיים ישנו מבנה קבע המשמש את העמותה כבית כנסת, שכפי הנראה השתמשה עד אז במבנה היביל – ויש להצר על כך שהמבקש לא טרח לבאר מדוע בנסיבות אלה ישנה חשיבות להוסיף לעשות שימוש כבית כנסת גם במבנה היביל.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

די באמור כדי לבסס את המסקנה שבנסיבות העניין אין הצדקה להיעתר לבקשה לסעד זמני, ועל כן אינני רואה מקום להוסיף ולהידרש לסיכויי הערעור.

התוצאה היא שהבקשה נדחית, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 28.1.2021 מבוטל.

ביום 22.6.2022 הגיש המערער בקשה "לעיכוב ביצוע החלטת ועדת הכנסת ולחילופין למתן סעד זמני ולחילופי חילופין לקביעת סד זמנים קצר להכרעה בעירעור". זאת, על רקע קידום הצעת החוק לפיזור הכנסת ה-24 וחששו של המערער כי תופעל לגביו הסנקציה הקבועה בסעיף 6א לחוק היסוד האוסרת על חבר כנסת שפרש מסיעתו, ולא התפטר בסמוך לפרישתו, להיתמודד במסגרת רשימה שהגישה מפלגה שיוצגה על ידי סיעה בכנסת היוצאת.

ביום 10.7.2022, בתום הדיון בעיניינו של המערער דחה בית המשפט המחוזי את העירעור בפסק דין קצר (להלן: פסק הדין של בית המשפט המחוזי), הקובע כך: "לאחר שהתקיים דיון ונשמעו טענות הצדדים, המערער ביקש לחזור בו מהערעור מטעמים שפירט בא-כוחו ולאחר ששמע את דברי ב"כ משיבים 3-1 [ועדת הכנסת, יושב הראש שלה וממלא מקומו]. לפיכך, העירעור נדחה.

לפיכך, הגם ששותף אני לעמדתה של השופטת ברק-ארז כי מוטב היה לבית המשפט המחוזי שלא להביע עמדה ביחס להסדר הפשרה שהושג באולמו בין גורמי ועדת הכנסת (המשיבים 3-1 באמצעות באת-כוח היועמ"ש לכנסת) לבין מר שיקלי (ראו פסקה 24 לחוות דעתה), הבעת עמדה זו אינה מהוה חלק אופראטיבי מפסק הדין (אלא אימרת אגב שניתנה בעיניין שלא היה לפני בית המשפט המחוזי).

...

יו"ר ועדת הבחירות הוסיף וציין כי אין ממש בטענת המערער לפיה מרצ מתעברת על ריב לא לה, נוכח העובדה שלא ניתן למצוא בלשון החוק עיגון למסקנה לפיה פרישת חבר כנסת היא עניין שבינו לבין סיעתו בלבד.

במכלול הנסיבות הללו – דהיינו כאשר המצגים בערעור הם מצגים הנוגדים את תכלית החוק, שניתנו על ידי גורמים בלתי מוסמכים, שהבהירו בזמן אמת כי עמדתם אינה מחייבת את הגורם המוסמך לדון בסייג ההתפטרות (ועדת הבחירות) – סבורני כי לא ניתן לדחות הפעלה של הוראת חוק מפורשת, לא כל שכן הוראת חוק יסוד, בהתבסס על טענת ההסתמכות.

דא עקא, גם אם אקבל כי ניתן היה לייחס משקל שונה במידה כזו או אחרת לטענת חוסר הבהירות ולטענת ההסתמכות (וכיצד אוכל שלא לקבל אפשרות זו בהינתן עמדת חברותיי וחבריי, שופטי הרוב), עדיין על מנת שנתערב בהחלטת יו"ר ועדת הבחירות, נדרש שנגיע למסקנה כי החלטתו בעניינו של מר שיקלי מצדיקה התערבות על פי הסטנדרט האמור.

במצב דברים זה, אינני סבור כי היה מקום לקבוע שהחלטת יו"ר ועדת הבחירות לדבוק בהוראת סעיף 6א לחוק היסוד, ולא לאפשר התגברות עליה על בסיס הנסיבות הפרטניות שהציג מר שיקלי, הצדיקה התערבות של בית משפט זה. סוף דבר לאור כל האמור, סברתי בשעתו, ועודני סבור גם עתה, כי היה מקום לדחות את הערעור שהוגש בעניין מר שיקלי, ולאשר את החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות כי מר שיקלי מנוע מלהתמודד בבחירות הקרובות ברשימת הליכוד.