בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בתביעה לאכיפת חוזה פינוי פסולת

השופטת י. שבח: ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב בת"א 55800-05-17 מיום 31.12.2019 (השופט אילן רונן) לפיו התקבלה תביעת המשיבה לאכוף על המערערים את הסכם הבניה שנחתם עימה, תוך חיובם בתשלום הפצוי המוסכם, הוצאות ושכ"ט עו"ד. 1.

המערערים לא הסתדרו עם המשיבה, גם לא עם האדריכלית שלה, עד כי שנתיים לאחר חתימת ההסכם התריעה המשיבה על חוסר שתוף הפעולה עם האדריכלית ועל העיכוב בקידום הבניה, שאז גם שלחו המערערים את הודעת הביטול (פסקה 4 לפסק דינו של בית משפט קמא).

משמדובר בפסק דין שפורסם, במובחן מראיה שלא הוגשה, אינני רואה סיבה בגינה תעצום את עיניה ערכאת העירעור מלעיין בו. ואכן המדובר בתביעה שהוגשה ע"י חברת הקידוחים של המערער 1 נגד המשיבה בגין המנעותה מלשלם לה עבור עבודות קדוח שביצעה עבורה, עת המשיבה עצמה כרכה בטענותיה את התשלום עבור הקידוחים עם התשלום, על דרך קזוז, עבור בניית הבית בזיקים.

בית המשפט דחה את הגנת המשיבה וחייב אותה לשלם סך של 108,342 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד. לא זו אף זו. ב"בקשה להתיר צירוף ראיה חדשה" ביקשו המערערים היתר להצגת ראיות המוכיחות את טענתם לפיה המשיבה, שבונה את הבית הסמוך למגרש שלהם, "פלשה" למגרשם ו-"ביצעה בו חפירה" אף פינתה לשם "את פסולת הבניין ועודפי העפר", פעולות בגינן הגישו המערערים נגד המשיבה תלונה במישטרה.

...

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה הערעור מתקבל, באופן בו סעד האכיפה עליו הורה בית משפט קמא – מבוטל.

בית משפט השלום בצפת ת"א 16646-03-20 זנגריה נ' רשות מקרקעי ישראל - נצרת תיק חצוני: בפני כבוד השופט רונן פיין תובע נור זנגריה ע"י ב"כ עו"ד מרואן מויס נתבעים רשות מקרקעי ישראל - נצרת ע"י ב"כ עו"ד סיגל ברגר יזרעאלי מפרקליטות מחוז צפון פסק דין

בהתראה נידרש התובע לפנות גדר, עמודים, שערים, פסולת ביניין, מיטלטלין ועצים.

בתאריך 15/6/20 נערך דיון בבקשה לעיכוב ביצוע כבקשה לסעד הזמני, הצדדים נחקרו על תצהיריהם וסיכמו טענותיהם בעל פה. בהחלטה מיום 25/06/20 קבעתי לקבל בקשת התובע לעיכוב ביצוע צו הסילוק עד לסיום בירור התביעה כאן, בכפוף להפקדת ערובות מתאימות כמפורט בהחלטה שם (להלן: "ההחלטה לעיכוב ביצוע").

הנתבעת הפניתה בכתב הגנתה לפסיקה הקובעת חשיבות לנקיטת פעולות אכיפה כנגד פלישה למקרקעי ציבור, וטענה כי היא מתכוונת להמשיך לפעול ביד תקיפה כלפי התובע וכנגד פולשים נוספים, הפועלים בנגוד לדין וללא הרשאה.

ההסדר המיוחד בחוק מתיר הוצאת צו סילוק שדינו כדין פסק-דין הניתן להוצאה לפועל; למקבל הצוו שמורה הזכות לבקש את עיכוב ביצועו של הצוו, על דרך פנייה לערכאות לצורך הוכחת זכותו להחזיק במקרקעין, אלא שנטל ההוכחה של מקור זכותו מוטל על המבקש לבטל את הצוו ולא על המבקש לפנותו.

על פי ההסכמים בין המדינה ומי שהיו שותפיה במקרקעין, לתובע ולמשפחתו אין כל זכות במקרקעין מושא הצוו; דו"ח פקוח מיום 15/09/19 מציין כי פחות משנתיים קודם לכן, ביום 20/10/17, המקרקעין היו פנויים; עובר להוצאת הצוו היתקיימה פגישה בין הצדדים ולתובע ניתנה היזדמנות להוכיח זכות נטענת ולפעול להסדרת שימוש במקרקעין אך הוא לא ניצל ההזדמנות ולא עשה זאת; תצלומי אויר שצורפו לתצהיר הנתבעת מראים כי מדובר בפלישה למקרקעין שהתבצעה לא לפני יום 20/10/17, שנתיים וחודש לפני הוצאת הצוו, ורק ארבעה חודשים מאז דיווח הפקח לראשונה כי גילה פלישה למקרקעין.

...

סוף דבר התביעה נדחית.

אני מורה על ביטול עיכוב הביצוע של צו הסילוק נשוא התובענה.

בנוסף ישלם התובע לנתבעת סך כולל של 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב סע"ש 6355-10-19 06 ינואר 2023 לפני: כב' השופטת מירב קליימן נציגת ציבור (עובדים): גב' קריסטינה פוליצר מימון נציג ציבור (מעסיקים): מר אליעזר חגי עינת התובע: ahemwd abdaiia abdalhdi ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטינוביץ הנתבעות: 1. עריית ראשון לציון – נמחקה 2. יוסף מוריס ובניו - שירותי תברואה בע"מ –נמחקה 3. ע.ת מיטב שירותי תברואה בע"מ 4. א.ל. מיטב פרוייקטים (2011) בע"מ – בפרוק עיכוב הליכים 5. שירן אלגריסי 6. חן המקום בע"מ פסק דין

בשנת 2015 פירסמה הנתבעת 1, עריית ראשון-לציון (להלן: "הערייה") מיכרז פומבי לבצוע עבודות איסוף ופינוי פסולת בתחומי העיר.

בהמשך, הוגשה בקשה מוסכמת למחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2, חברת "יוסף מוריס ובניו" (להלן: "יוסף מוריס") וביום 4.5.2020 ניתן פסק דין בהתאם.

זאת ועוד, נוכח עסוקו של התובע בפנוי אשפה אין תחולה בעניינינו לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011, שכן זה חל על שירותים הניתנים בתחומי הניקיון, השמירה וההסעדה בלבד (ר' תוספת ראשונה לחוק).

בפסק הדין בעיניין ליטוס, אליו הפנה התובע בסיכומיו (ע"ע (ארצי) 2580-03-11 דורון נגר נ' ליטוס מחשבים בע"מ, ניתן ביום 1.3.2015), קבע בית הדין הארצי כי נדרשים מספר תנאים מצטברים לצורך תחולתו של צו זה: א. פעילות החברה היא בתחומי היבוא, יצוא, מסחר בסיטונאות או שירותים; ב. הפעילות באחד מהתחומים האמורים היא באיזה מה"ענפים" המפורטים בנספח 1 להסכם הענפי (הסכם קבוצי כללי שנחתם בשנת 1977 בין לישכת המסחר וההסתדרות הכללית); ג. הפעילות מתקיימת במחוז תל אביב והמרכז; ד. לא חל על העובדים בחברה הסכם קבוצי אחר.

בעניינינו, התובע לא היתייחס לתנאים אלו ולא הוכיח כי איסוף אשפה נימנה עם הענפים ספציפיים אשר פורטו בהסכם הענפי, כאשר אף עיון ברשימת הענפים מעלה כי פינוי/סילוק אשפה ופסולת אינו נכלל בהם.

...

נוכח האמור, יש לדחות את התביעה כנגד שירן.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבעות 5-6, נדחית.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב -יפו סע"ש 14899-11-21 13 ינואר 2024 לפני : כב' השופטת ערמונית מעודד נציג ציבור (עובדים) מר עדי אתירם התובע: IBRAHIM GUMA KHATER MOHAMED ע"י ב"כ: עו"ד תמיר שטינוביץ הנתבעת: עריית יבנה ע"י ב"כ: עו"ד איתן בראש פסק דין

פתח דבר התובע, מבקש מקלט מסודאן, הגיש תביעה זו ובה טען כי הוא הועסק כעובד ניקיון ופינוי אשפה החל מחודש 1/2013 ועד לפיטוריו בתחילת חודש 1/2020 (להלן – תקופת העסקה).

ביום 09.04.22 הורה בית הדין על עיכוב הליכים כנגד חברת דחס.

מהראיות שהוצגו עולה כי הערייה היתקשרה עם דחס בעקבות מיכרז פומבי בהסכם לבצוע עבודות "פינוי פסולת מעורבת ו/או פינוי פסולת גושית (גזם וגרוטאות) ו/או ניקיון רחובות" בעיר יבנה (נספח א לתצהיר מר תורג'מן).

כמו כן, נוכח מסקנה זו, אנו דוחים את טענת התובע ביחס להטלת אחריות על הערייה מכח החוק להגברת האכיפה, לרבות ביחס לקיומו של "חוזה הפסד". בשל כך, לא מצאנו מקום לידון בטענות הצדדים הנוגעות לבקורת שביצעה הערייה על תשלום זכויות העובדים, מה גם שעל פניו, ספק אם ביקורת זו רלבאנטית להליך דנן שכן זו בוצעה ביחס לתלושי שכר של חב' ואלה ניקיון בע"מ בעוד שלטענת התובע הוא הועסק על ידי דחס בלבד (ראו נספח ב' לתצהירו של מר סגל).

...

אשר לטענת התובע בסיכומיו לפיה דחס הפרה את הוראות הסכם ההתקשרות עמה פעמיים, כאשר התקשרה עם חברת ואלה ניקיון בע"מ וכאשר העסיקה עובדים זרים בניגוד לתנאי המכרז, הרי שלא מצאנו בכך כדי להוביל להטלת אחריות על העירייה.

בשל כל האמור, לא מצאנו לקבל את טענות התובע בדבר הטלת אחריות על העירייה, ועל כן אנו דוחים את תביעתו.

סוף דבר התביעה נדחית.

המבקשת תגיש בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מתום 30 יום ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכמה זו, תביעה אזרחית לסילוק המשיבים הפורמליים (2-4) מן הקרקע, בד בבד עם בקשה לצוו מניעה שעניינה סעד המורה להם לחדול מכל פעילות של הטמנת פסולת ביניין, מחזורה, שינועה לקרקע נושא ההליך ו/או מהקרקע.

לפי האמור בתגובה, בהסכמה בין הצדדים באותו הליך שקבלה תוקף של פסק דין ב-17.3.2021, נקבע שיוסי פרי יפנה את השטח עד 20.3.2021 והחברות הבונות את הרכבת הקלה היושבות ביתרת השטח יפנו את המיתחם עד 15.10.2022, ובעקבות זאת באה פניית המשרד להגנת הסביבה לחברה קדישא בדרישה שתנקה את השטח שיוסי פרי פינה בלי לנקותו (ליתר דיוק – הדרישה הייתה שתגיש לאישור המשרד להגנת הסביבה תוכנית נקוי עד 6.5.2021 ותבצע אותה תוך 90 יום מיום הגשתה).

מכאן, לדברי המדינה, שהעובדה שהחברות הבונות את הרכבת הקלה ממשיכות לשבת בשטח אינה רלוואנטית, ואין בה כדי לעכב את כניסת הצוו לשמירת הניקיון לתוקף ואת נקוי השטח על ידי חברה קדישא.

בהקשר זה המדינה אף מפנה לפסקי הדין בע"פ (חיפה) 1003-09-17 מדינת ישראל נ' דור כימיקילים (29.1.2018) ובדנ"פ 8062/12 מדינת ישראל נ' חברת נמלי ישראל (2.4.2015), שבהם הודגשה חשיבות האכיפה הפלילית כלפי נושאי משרה בתאגידים.

המבקשים פירטו שורת נקודות המצביעות על שיקולים לא עינייניים של הרשות לדעתה – הדרישה לנקות תוך 60 יום, ה"דילוג" על משליך הפסולת ופנייה לבעלי השטח, העובדה שדעתה של המדינה הייתה נעולה והיא לא הסכימה בשום שלב לניקוי על ידי פרי ולא פתחה נגדו בהליך פלילי, והעובדה שמנעה מפרי לנקות גם אחרי ההסכם שניתן לו תוקף של פסק דין.

לב העניין הוא בכך שבהסכמה שלה נתתי תוקף של פסק דין ב-16.8.2020 נכתב: "מוסכם כי צו הניקיון יותלה וייכנס לתוקף בתוך 60 יום ממועד סילוק/פינוי/התפנות המשיבים הפורמליים מן הקרקע נושא ההליך, ככל ואותם משיבים לא יעמדו בחובת הניקיון עד מועד התפנותם מן הקרקע נושא ההליך. המבקשת מקבלת על עצמה אחריות לפינוי הפסולת אשר הושלכה/הוטמנה בקרקע, ככל שהושלכה/הוטמנה, מיד עם פינויו של סילוק/פינוי/התפנות המשיבים הפורמליים מן הקרקע". פרשנותה הסבירה של הסכמה זו היא כפי שהבינו המבקשים, אנשי חברה קדישא.

...

סמיכות הזמנים בין מועד ההסכמה בין הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין והמועד שבו נכתבו דבריו המפורשים של מנהל המחוז, מוליכים למסקנה (ברמת שכנוע מספיקה להליך זה) כי התנהלותם של גורמי המשרד להגנת הסביבה הייתה נגועה בחוסר תום לב הן במגעים להגעה להסכמה עם חברה קדישא והן בדרך יישומה של ההסכמה, וזאת בניגוד להוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים.

לאחר ששקלתי את בקשת ב"כ המדינה החלטתי לדחותה ולבטל את הצו לשמירת הניקיון בכל הנוגע לחברה קדישא.

התוצאה היא לפיכך שהצו לשמירת הניקיון נגד חברה קדישא ומנהלהּ מבוטלים (הצו לגבי המנהל בטל).