בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בעניין כיכר בית הדפוס בירושלים

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המשיבה (רשות הטבע והגנים) לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בעירעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים מיום 17.6.2019 (כב' השופט **** גולדברג ונציגי הציבור מר אלי קדוש ומר עופר נוראני; סע"ש 41768-03-15, להלן: פסק הדין).

רקע הבקשה בבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים התבררה תביעתו של המערער למתן סעדים שונים בעיניין בטלות פיטוריו והשבתו לעבודה, וכן למתן סעדים כספיים, ובכללם פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פיצויים בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, פיצוי הלנת פצויי פיטורים ו"השלמות שכר".

תביעת המערער נדחתה במלואה בפסק דינו של בית הדין האיזורי והמערער חוייב לשלם למשיבה שכר טירחת עו"ד בסך 12,000 ש"ח. המערער הגיש ערעור על פסק הדין ביום 17.7.2019, וכן בקשה לעיכוב ביצוע תשלום שכר הטירחה על פי פסק הדין.

שיקולים של הוגנות מחייבים גם הם את המשיב, הסבור שיש לחייב את המערער בהפקדת ערובה כתנאי להתדיינות בעירעור, להגיש את הבקשה בשלב מוקדם בהליך, בטרם יישא המערער בהוצאות נוספות מעבר להגשת העירעור (בש"א (ארצי) 308/05 יחזקאל רמז -מפעלי אומנות הדפוס ב.מ. 90 בע"מ, 03.05.2005).

...

נוכח כל האמור באתי לכלל מסקנה, כי אין די בטענותיה של המשיבה בעניין סיכוייו הנמוכים של הערעור כדי להצדיק את קבלת הבקשה, הגם שטענות המשיבה בעניין זה אינן משוללות יסוד.

תוצאת הדברים היא איפוא, שהבקשה לחיוב המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה בערעור נדחית.

המשיבה תשלם למערער בתוך 30 יום הוצאות הבקשה בסך 1,500 ש"ח. ניתנה היום, י"ט אדר תש"פ (15 מרץ 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המשיב בע"ע 49453-10-20 (להלן: המשיב) להורות למערערים באותו ערעור (להלן: המערערים) להפקיד בקופת בית הדין ערובה להבטחת הוצאותיו בעירעור שהגישו המערערים על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים מיום 1.9.2020 (כבוד השופטת הבכירה יפה שטיין ונציגות הציבור הגב' דבורה נבון והגב' אסתר סלנט; סע"ש 36799-06-17, להלן: פסק הדין).

המערערים היתנגדו לבקשה, מטעמים אלה: הבקשה הוגשה בשיהוי - ארבעה חודשים לאחר הגשת העירעור - ויש לדחותה על הסף; המשיב לא צירף לבקשתו תצהיר בתמיכה לטענות המועלות בה; המערער 2 שילם למשיב את הסכום הנידרש על פי החלטת בית הדין בבקשה לעיכוב הבצוע; המשיב נקט בהליך הוצאה לפועל לגביית הסכום בו חויב המערער 1 בפסק הדין, ורשם ההוצאה לפועל קבע צו תשלומים בעיניינו של המערער 1.

השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה להפקדת ערובה, מהוה שיקול במארג השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו להכריע בבקשה להפקדת ערובה, כאשר שהוי ניכר בהגשת הבקשה עשוי להביא לדחייתה (ראו: בש"א (ארצי) 308/05 יחזקאל רמז -מפעלי אומנות הדפוס ב.מ. 90 בע"מ, 03.05.2005).

יוזכר, כי בהחלטת כבוד השופט פוליאק בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עוכב תשלום מחצית הסכום הפסוק בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין.

...

בנסיבות אלה, לא ניתן לטעון, שכספו של המשיב אינו מובטח; אין בטענות המשיב בעניין אי תשלום פסק הדין על ידי המערער 1 הצדקה לחיובו בהפקדת ערובה, שכן בית הדין אינו משמש לשכת הוצאה לפועל; המערערים הוסיפו, כי לטעמם סיכויי הערעור טובים וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

סיכויי הערעור – לאחר בחינת טיעוני הצדדים ועיון בחומר המצוי בתיק שוכנעתי, שלא ניתן לקבוע שסיכויי הערעור הם מובהקים במידה המהווה טעם מספיק לדחיית הבקשה לחיוב המערער 1 בערובה.

טרם חתימה נתייחס ל"טענת הקיזוז", במסגרתה ביקשו המערערים לחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בערעור שהוגש מטעמו (ע"ע 38940-10-20) – דין טענה זו להידחות משום שלא מצאתי בטיעוני המערערים טעמים המצדיקים את חיוב המשיב בהפקדת ערובה.

במצב דברים זה, ובהעדר נסיבות נוספות המצדיקות את חיוב המשיב בהפקדת ערובה, הבקשה נדחית.

הרשמת אפרת קוקה לפני בקשת המשיב לחיוב המערערת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בעירעור שהגישה המערערת על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים מיום 14.1.2021 (כבוד השופט **** גולדברג ונציגי הציבור מר רמי אלקנה ומר שלום פישביין; סע"ש 4033-03-17, להלן: פסק הדין).

השלב הדיוני בו הוגשה הבקשה להפקדת ערובה, מהוה שיקול במארג השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו להכריע בבקשה להפקדת ערובה, כאשר הגשת בקשה בשיהוי ניכר עשויה להביא לדחייתה (ראו: בש"א (ארצי) 308/05 יחזקאל רמז -מפעלי אומנות הדפוס ב.מ. 90 בע"מ, 3.5.2005).

בהיעדר בקשה או החלטה בעיניין עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות על פי פסק הדין, לא מצאתי כי טענה זו מהוה הצדקה לאי חיובה של המערערת בהפקדת ערובה.

...

במקרה שלפני שוכנעתי, שמתקיימים טעמים המצדיקים את חיוב המערערת בהפקדת ערובה, אולם זאת, תוך שיובא בחשבון השיהוי המסויים בהגשת הבקשה, במסגרת קביעת שיעור הערובה.

אלא, שהמערערת מעלה טענות שונות להצדקת אי תשלום סכומים אלה, אשר לא מצאנו שיש בהן הצדקה של ממש לאי תשלום ההוצאות ושכר הטרחה, או לאי חיובה של המערערת בהפקדת ערובה.

במכלול השיקולים האמורים, אני מורה למערערת להפקיד בקופת בית הדין עד ליום 30.8.2021, סך של 5,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב בערעור.

בבית המשפט העליון בש"פ 5894/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג העוררת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: מועתז דיבא ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.8.2020 בה"ת 46534-07-20 שניתנה על ידי כבוד השופטת תמר בר-אשר תאריך הישיבה: י"ב באלול התש"ף (1.9.2020) בשם העוררת: עו"ד נורית הרצמן בשם המשיב: עו"ד שמעון מור יוסף ][]פסק דין

סעיף 36 מתייחס לשלב שבו הגיע החפץ ליעדו, והוגש כראיה לבית המשפט: הכרעת בית-המשפט בתפוס הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, רשאי בית המשפט, בין בפסק דינו בענין הנידון ובין בצו מיוחד, לצוות מה ייעשה בו; הוראות סעיף זה באות להוסיף על סמכויות בית המשפט לפי כל דין אחר, ולא לגרוע מהן.

מבלי שאביע עמדה בדבר מעמדן של החלטות בית משפט השלום להשבת התפוס, הצוו לעיכוב ביצוע שניתן בבית משפט השלום יעמוד בתוקפו, עד למתן החלטת בית המשפט המחוזי בבקשה.

...

סוף דבר פרשנות סעיפי הפקודה לא העלתה בידינו הכרעה ברורה לטובת אחת מן העמדות שהוצגו; שתיהן תוכלנה להתיישב עם לשון החוק.

הראנו לדעת, כי טעמים שבאחידות סדרי הדין וביעילות ההליך הפלילי, מובילים למסקנה שלפיה משעה שמוגש כתב אישום, הסמכות לדון בעניינם של תפוסים הכרוכים באותו הליך, מסורה בידי הערכאה שאליה הוגש כתב האישום.

הערר מתקבל אפוא בזאת.

ביום 31.5.2011 ניתן על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה בירושלים פסק דין לפיו על המבקשת 2 (להלן: המבקשת) לשלם למשיבה 1 (להלן: הנושה) סכום של 676,855 ש"ח (בתוספת ריבית והצמדה) ושכר טירחה לבא-כוחה בסך של 6,000 ש"ח. לטובת הבטחת ביצוע פסק הדין, הוטל במסגרת אותו הליך צו עיקול על דירת המגורים בה התגוררה המבקשת ביחד עם בעלה, הוא המבקש 1 (להלן: הדירה ו-המבקש, בהתאמה), וזאת לאחר שהאחרון נתן את הסכמתו לכך.

בסמוך לאחר דחיית בקשת רשות העירעור הקודמת והבקשה לעיכוב ביצוע הליכי מכירת הדירה, הגישו המבקשים ביום 20.2.2023 בקשה לביטול ההחלטה המאשרת את מכירת הדירה, וזאת – כלשונם – "בעקבות חשיפת תרמית והונאה בסדר גודל עצום והטעייה חמורה כלפי בית משפט נכבד זה". לטענת המבקשים, ההחלטה על מכירת הדירה בסכום של 1,000,000 ש"ח נסמכה על מצג כוזב שהציגו הנושה והנאמן בפני בית המשפט כאילו חוב הנושה עומד על למעלה מ-1.8 מיליון ש"ח. זאת, בעוד שבטרם הגשת הבקשה למכירת הדירה הבהיר הנאמן כי תביעת החוב של הנושה אושרה בסך של 749,000 ש"ח בלבד.

בשולי הדברים, הוסיף בית המשפט כי מבקשותיהם החוזרות ונישנות של המבקשים ניכר דפוס פעולה של ניסיונות להכשיל את מימוש הדירה – כאשר הבקשה דנן היא נדבך נוסף בהתנהלות זו. לגישתו, נראה כי בכך עושים המבקשים שימוש לרעה בהליכי משפט.

עוד הבהיר בית משפט קמא כי בכל הנוגע למבקש – אין הנושה זכאית להפרע אלא מהנכס הממושכן עצמו, כך שלאחר מימוש חלקו בדירה יהיה המבקש משוחרר מכל חוב כלפיה.

...

על רקע זה, מצא בית המשפט כי הבקשה אינה מבוססת על ממצאים חדשים ומכריעים שהגיעו לידיהם כעת אלא על מחשבות והרהורים שנטענו בעלמא ללא תשתית ראייתית; והיא נועדה אך ורק להמשיך ולעכב את הליכי המכירה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף ללא צורך בתשובות המשיבים.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.