בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בעניין גירוש זוגה של אזרחית ישראלית

הרקע לערעור וההליך שהתקיים בבית הדין לעררים: לפני ערעור שהוגש לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") המופנה כנגד פסק דינו של בית הדין לעררים, שניתן בערר 3440-19 ביום 14.01.2020 שלא בפני הצדדים, ואשר דחה את ערר המערערים על החלטת המשיב שלא ליתן למערערת מעמד בישראל מכוח חיים משותפים בהתאם להוראות "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (נוהל 5.2.0009 להלן "נוהל ידועים בציבור", "הנוהל"), זאת לאחר שנקבע שהמערערים לא הוכיחו כי מדובר בקשר המצדיק מתן מעמד בישראל.

המערערת הנה אזרחית מולדוביה, ילידת 72', גרושה ואם ל-3 ילדים בגירים, אזרחי מולדוביה, ביניהם בתה אנה פדורט, אשר שוהה בישראל ועניינה נבחן במסגרת בקשה הומניטארית.

ביום 19.06.18 ניתן פסק הדין בערר שהגישו המערערת ובתה (ערר 1250-18), המורה על דחיית הערר בעיניין המערערת ועל קבלת הערר בעיניין הבת, במובן זה שעל הועדה הבינמשרדית לקיים דיון חוזר בבקשת הבת.

יחד עם העירעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ומתן סעד זמני בעירעור.

נטען כי למערערת זכות לחיי מישפחה וכי היה על המשיבה לשקול את נסיבותיה של המערערת אשר השתקעה בישראל ואת ההשלכות של גירוש המערערת לאחר שנים כה ארוכות.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את פסק דינו של בית הדין לעררים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין לעררים שכן לא נפל בו כל פגם המצדיק התערבות.

בנסיבות אלו צדק בית הדין לעררים משקבע שאין מקום להתערב בהחלטה ואין מדובר במקרה שבו יש להחליף את שיקול דעת המשיבה בשיקול דעתו של בית הדין או של בימ"ש זה. אשר על כן, לאור המפורט לעיל, הנני סבור כי לא נפל בפסק דינו של בית הדין לעררים פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. הערעור נדחה.

בנסיבות העניין ובשים לב למכלול הנסיבות אני מחייב את העותרים בתשלום הוצאות המשיב בערעור בסכום סמלי של 2,000 ₪ שישולם מתוק הפקדון שהופקד לשם כך בקופת בית המשפט.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 42493-01-20 בוריסובה(אסיר) ואח' נ' ישראל לפני כבוד השופט הבכיר אליהו בכר מערערים 1.אירינה בוריסובה (אסירה) 2.צפניה אברהמי שניהם ע"י ב"כ עו"ד יניב כהן ו/או אלכס ידגרוב משיבה מדינת ישראל – משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה ע"י ב"כ עו"ד ישכה פישר יוסף מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) פסק דין

פסק הדין מושא העירעור דנן המערערים הגישו ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, ובו התבקש ביטולם של צו המשמורת וצו ההרחקה.

עוד טענו, כי בית הדין היתעלם מטענת המערערת לפגם היסודי בהתנהלות המשיבה לכך שלא ניתנה למערערים היזדמנות להשמיע טענותיהם בשימוע בטרם יינתנו צוים דראקוניים נגד המערערת שעניינם כליאה וגירוש, הקורעים את התא המשפחתי בצורה אסורה, ובכך היתעלם מזכותם לקיום חיי מישפחה, שהיא זכות יסוד.

ג לנוהל הוצאת צוי הרחקה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 (נוהל מס' 10.4.0001 מיום 17.7.2013) (להלן: "הנוהל"), קובע כדלקמן (ההדגשה אינה במקור – א.ב.): "מי שניתן עליו צו הרחקה וטוען לאחר הוצאתו כי בן זוגו שהוא אזרח/ תושב ישראל הגיש בגינו בקשה או מתעתד להגיש בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח נישואין או קשר זוגי, יש לקיים בדיקה ראשונית בעודו במשמורת בתיאום עם לישכת מינהל האוכלוסין במקום מגוריו של הישראלי (כולל עריכת שימועים ראשוניים) ובהתאם לתוצאות הבדיקה יחד עם הלישכה הרלוואנטית יש להחליט האם להמשיך בהליכי ההרחקה או לידרוש הגשת בקשה בלישכה על ידי הישראלי ולאחר מכן לשקול בשים לב למימצאי הבירור שיחרור בערובה" אין מחלוקת כי בעניינינו לא נעשתה בעיניינם של המערערים בדיקה ראשונית כמפורט בנוהל, והשאלה הנה האם נהגה המשיבה כדין ובסבירות כשעמדה על ביצוע צו ההרחקה ללא קיום בדיקה ראשונית לבחינת הקשר שבין המערערים.

יובהר שאין בכך כדי לקבוע מסמרות לעניין תוקפו ומשמעותו של ההסכם, אולם עצם קיומו של ההסכם מהוה משקל לכך שהטענה לקיומה של זוגיות לא הועלתה בעלמא רק לאחר פתיחת הליכי האכיפה, אלא מדובר בטענה שיש לה יסוד אובייקטיבי שהיה קיים עוד קודם לעיכוב המערערת.

סוף דבר העירעור מתקבל ופסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל, לרבות ההוצאות שנפסקו בו. המשיבה תפעל לבצוע בדיקה ראשונית למערערים, והליכי ההרחקה בעיניינה של המערערת יעוכבו עד למתן החלטה אחרת על ידי המשיבה בהתאם לסעיף ד.1.

...

לשיטתי, קריאת הוראת הנוהל על רקע הלכת אורן, מובילה למסקנה כי אין זה סביר שלצורך קיומה של בחינה ראשונית לבני זוג בטרם הפעלת דרישת היציאה מהארץ, תדרוש המשיבה רק "כוונה להגיש בקשה" הנראית במערכותיה (קרי – פנייה לצורך הזמנת תור).

צירוף כלל הנסיבות כאמור לעיל, יחד עם האמור בהלכת אורן, מוביל למסקנה כי לא היה מקום בענייננו להורות על הרחקת המערערת בטרם תתקיים בדיקה ראשונית בעניין המערערים ובה יקבלו הזדמנות הוגנת להעלות את טענותיהם, וכי החלטה כאמור אינה סבירה או מידתית.

סוף דבר הערעור מתקבל ופסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל, לרבות ההוצאות שנפסקו בו. המשיבה תפעל לביצוע בדיקה ראשונית למערערים, והליכי ההרחקה בעניינה של המערערת יעוכבו עד למתן החלטה אחרת על ידי המשיבה בהתאם לסעיף ד.1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית הדין לעררים בערר (ת"א) 1140-20 (כבוד הדיין דותן ברגמן), עד להחלטה בעירעור שהוגש על פסק הדין, במסגרתו נדחה ערר המבקשים כנגד החלטת המשיב להנפיק למבקשת 1 (להלן: "המבקשת") צו הרחקה מישראל ונקבע כי המשיב ירחיק את המבקשת מישראל בהקדם האפשרי.

רקע עובדתי המבקשת, אזרחית רוסיה, נכנסה ביום 11.2.18 לישראל כתיירת, ברישיון ביקור מסוג ב/2, בתוקף לשלושה חודשים, קרי עד ליום 11.5.18.

זאת, בין היתר, משום שהמבקשת שוהה בישראל שלא כדין תקופה ארוכה ולא הוגשה כל בקשה להסדרת מעמד בעיניינם של המבקשים - שעה שנהלי המשיב קובעים כי אין בעצם העלאת טענות זוגיות אחרי שננקטים הליכי אכיפה בכדי למנוע הרחקה מישראל או להטיל על המשיב לערוך שימוע ראשוני לבחינת כנות קשרם עובר להחלטתו.

לשיטת המבקשים, בית הדין לעררים שגה בפסק דינו, בין היתר, בהתעלמותו מהראיות המבססות את קיומם של חיים משותפים בין בני הזוג (כאשר המבקשת הצהירה על חייה המשותפים עם המבקש בהזדמנות הראשונה שניתנה לה ולאור ההסכם להסדרת חיים משותפים שחתמו עליו המבקשים בפני נוטריון).

עוד טוענים המבקשים כי החלטת המשיב לגרש את המבקשת בטרם נבחנה מערכת היחסים שלהם, אינה מידתית ופוגעת בזכויות היסוד של המבקש, אזרח ישראלי, לחיי מישפחה, שכן ההחלטה אינה מאפשרת לו לממש את רצונו לחיות חיים משותפים עם בחירת ליבו בישראל וגורמת לפירוק התא המשפחתי והפיכת חייהם של המבקשים על פיהם, תוך "פירוד אכזרי וכפוי", אשר יותיר במבקשים צלקות.

...

מבלי לקבוע מסמרות בדבר, וגם בהנחה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, בהתחשב, בין היתר, בכך שטענת החיים המשותפים הועלתה לכאורה לראשונה לאחר שהחלו הליכי האכיפה כנגד המבקשת, אני סבור כי מן הראוי שטענות המבקשים ייבחנו לגופו של עניין במסגרת הדיון בערעור, ולא ניתן לשללם לחלוטין כבר בשלב זה. באשר למאזן הנוחות, אני סבור כי בנסיבות העניין הוא נוטה לטובת המבקשים.

כך גם, אין מקום להיעתר לבקשת המבקשים למתן פטור מערבון בערעור, באופן שייעשה שימוש בערבות שהופקדה בהליך בבית הדין לעררים לצורך הערבון בערעור דנן שכן, מדובר בביטחונות שונים שמטרתם שונה ועל המבקשים להפקיד את העירבון במסגרת הערעור כתנאי לשמיעת הערעור.

לאור כל האמור, בהתחשב בכך שמאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית, ניתן בזאת סעד זמני לפיו המבקשת לא תורחק מהארץ ויעוכב פסק דינו של בית הדין לעררים עד להכרעה בערעור שמצופה שיישמע בהקדם.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 43914-04-14 זכרצ'וק ואח' נ' מדינת ישראל לפני כבוד השופטת כוכבה לוי התובעים: 1. רומן זכרצ'וק 2. נטליה זכרצ'וק ע"י ב"כ עו"ד צבי ריש הנתבעים: מדינת ישראל – משרד הפנים ע"י פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) פסק דין

ביום 10.6.2010 התקבלה הודעת משרד הפנים לפיה הבקשה להתרת כניסת התובעת לישראל סורבה .ביום 9.11.2010 ניתן פסק הדין המקבל את העתירה המנהלית ונקבע בו כי על משרד הפנים להתיר את כניסת התובעת לישראל לטובת שימוע לבני הזוג ובהמשך לפעול על פי שלבי הנוהל המדורג .

שני רכיבים נוספים לתביעת התובעים בכתב התביעה : פיצוי בשל פגיעה בזכות לחיי מישפחה תקינים ופגיעה בזכות ההישתלבות בחברה (המנעות מהבאת ילדים לעולם בשל מעמד לא מוסדר, המנעות מרכישת בית, העדר יכולת להישתתף בהחלטות ציבוריות ואי יכולת להיכלל כמבוטחת תחת חוק בריאות ממלכתי או זכאות לזכויות מביטוח לאומי), הפצוי בגין רכיב זה הועמד על סך של 100,000 ש"ח. רכיב נוסף הוא הפצוי בשל פגיעה בזכות להיתאזרחות והזכויות הנילוות למעמד אזרח (זכות כניסה למדינה, חסינות מפני גירוש, הישתתפות בקבלת החלטות ציבוריות והזכות לייצוג בזירה הבינלאומית כאזרח המדינה) ובגין פגיעה זו התבקש גם כן סכום של 100,000 ש"ח. רכיב נוסף הוא פיצוי בגין הוצאות שנדרשו התובעים לשלם במהלך השנים בשל ההליכים שניהלו נגד משרד הפנים וכן תשלומי חובה כגון אגרות עבור בקשות וכו', התובעים מעריכים את הוצאותיהם בסכום של 50,000 ש"ח. נוסף לכך עתרו התובעים לסעד של צו עשה המורה למשרד הפנים להשיב לתובעים את הערבות בסכום של 20,000 ש"ח שהופקדה על ידי התובעים כתנאי למתן היתר לכניסת התובעת לישראל.

בהחלט שוכנעתי נוכח האמור בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית כי מיתקיים קשר סיבתי בין היתנהלות משרד הפנים במסגרת הטיפול בבקשת התובעים לבין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים נוכח העיכובים בטיפול בבקשה למתן היתר כניסה לישראל וכי לו הייתה מתקבלת החלטה סבירה בנוגע לסכום הערבות וכן ניתן היה לתובעת היתר כניסה לישראל על מנת שתתגורר יחד עם התובע עד לקיום השימוע בישראל ,כל זאת תוך זמן סביר, הייתה נמנעת מהתובעים עגמת הנפש בגין נתוק הקשר המשפחתי זוגי ביניהם.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו היתקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהוה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נידרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, היתנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מינהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

...

אם ניישם את קביעות השופטים בעניין גליק על ההליך שבפניי ניתן לקבוע כי מאחר שבמועד הגשת התביעה הנזיקית היה מדובר במעשה עשוי ובנזק שהתגבש שכן התביעה הוגשה בשנת 2014 והסעד בשל אובדן הכנסה התבקש עבור השנים 2010-2012 ו, אין למנוע את בירור התביעה הנזיקית למרות שהתובעים לא פעלו בדרך של תקיפה ההחלטה במסגרת הליכים מנהליים, אלא שאני סבורה כי יש להחיל בנסיבות העניין את דוקטרינות חובת הקטנת הנזק והאשם התורם בנוגע לטענות התובעים לפיצוי בשל אובדן הכנסת התובעת עד למועד בו ניתנה לה אשרת עבודה.

אשר לפרק הזמן שחלף בין המועד שבו התקבל הערר במשרד הפנים ביום 7.12.2011 לבין המועד שבו אושרה לתובעת אשרת העבודה ביום 8.11.2012, אני מקבלת את טענת התובעים כי העיכוב במתן אשרת העבודה בשל העובדה שלא ניתנה החלטה בערר שהוגש בפרק זמן סביר מהווה חריגה מההתנהגות הסבירה של רשות ציבורית ביישום הנוהל של משרד הפנים שכן על דרך הכלל נדרש משרד הפנים להעניק לבן הזוג הזר השוהה בישראל אשרת עבודה, התנהגות העולה כדי התרשלות בעיקר נוכח העובדה כי הליך הטיפול בבקשה שהגישו התובעים נדון בבית המשפט לעניינים מנהליים וכבר נמצא לגבי הפעולות המקדמיות שביצע משרד הפנים טרם מתן אישור לכניסת התובעת לישראל כי הן פעולות שנעשו תוך חריגה מהנורמה המנהלית הסבירה.

עם זאת איני סבורה כי הנזק שנגרם לתובעת משתרע על פני כל התקופה שממועד הגשת הערר ועד למועד אישור אשרת העבודה שכן הערר שהתקבל ביום 7.12.2011, שכן מתקופה זו יש לגרוע את פרק הזמן הסביר שנדרש למשרד הפנים לצורך הדיון בערר שהוגש עד למתן ההחלטה, כך שמצד אחד ניתן לקבוע כי פרק זמן של 11 חודשים אינו סביר בנסיבות העניין וזאת בהיעדר נימוק למעט הטענה בדבר עומס עבודה המוטל על עובדי משרד הפנים ומצד שני גם אין למנות את התקופה החל מהיום שבו הוגש הערר שכן כבכל הליך מעין שיפוטי נדרשת הרשות הציבורית לפרק זמן מסוים לצורך בחינת הבקשה וגיבוש ההחלטה בה. על פי הנוהל של משרד הפנים בסעיף ב(4) אשרת עבודה ניתנה לתקופה של עד 6 חודשים שבמהלכן נמשך תהליך הבדיקה וזו אכן התקופה שאושרה לתובעת בהחלטה שניתנה על ידי משרד הפנים ביום 8.11.2012 .לכן, בנסיבות העניין אני סבורה כי הפיצוי הראוי בהיעדר ראיה אחרת למשך הזמן הסביר שנדרש היה למשרד הפנים להכריע בערר, הוא חיוב משרד הפנים באובדן ההכנסה שנגרם לתובעת לתקופה של 6 חודשים ,זאת ככל שהיה נבחן הערר שהגישה התובעת תוך זמן סביר וכתוצאה מכך הייתה זכאית התובעת לאשרת עבודה בישראל.

פסק הדין של בית הדין לעררים דחה את הערר, אך עיכב את ביצוע החלטתו וכך התאפשר למבקשות להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ובמסגרתו בקשה לסעד זמני.

המבקשת 1 פירטה כי שהתה בישראל בעבר במעמד של מבקשת מקלט, ויצאה ממנה כשעדין אחזה באשרת שהייה מסוג א/5 לאחר שנפרדה מבן זוגה דאז, ובנסיבות שנוצרו ביקשה להיעזר בו כדי למצוא מקום מגורים בישראל ומקלט מהמלחמה, משום שאין לה מכרים במקומות אחרים בעולם.

בנוסף, כדי שכל העובדות הנדרשות יהיו לפני בית המשפט, הוריתי לרשות להגיש תצהיר שיפרט "את מספר מסורבי הכניסה לישראל, אזרחי אוקראינה, שכניסתם סורבה החל מיום 29.3.2022 ועד היום, 6.4.2022 ושהועלו על טיסה (בין אם לבסוף הורחקו מישראל ובין אם הורדו מהטיסה, לבקשתם), בטרם חלפו 48 שעות מעת שהגיעו לישראל". התצהיר הראשון מטעם הרשות בעיניין זה, שהוגש לאחר מספר דחיות שביקשה, בחתימת מר מוסקוביץ', מנכ"ל הרשות העלה כי הרשות הפרה את החלטת בית המשפט לפחות ב-24 מקרים בהם גרשה מישראל אזרחי אוקראינה שכניסתם סורבה, מבלי שהחלטת הסרוב הועמדה בבקורת שיפוטית.

לפיכך, בהחלטתי מיום 23.6.22 קבעתי כי: "לאור האמור, מהתצהירים שהוגשו, שלא על ידי המתשאלים, ומדוחות התשאול לא ברור מה גרם לנוסעות לבקש לחזור לארץ ממנה באו באופן מיידי, ומה נאמר להן קודם לכן. עם זאת, וכיון שאותן נוסעות אינן עוד בישראל, ולא הגישו הליכים, והבקשה נוגעת אך לעיכוב ביצוע החלטתי לפיה לא יורחקו אזרחי אוקראינה בטרם חלפו 48 שעות, זאת, ללא חריגים, אין מקום להמשיך ולעסוק במקרי העבר, אלא לוודא, כי במקרים עתידיים הדברים ככל שיש הסכמה, יהיה ברור מה קדם לה, ומה נאמר לאזרחי ואזרחיות אוקראינה שיתנו הסכמה כאמור.". לאור האמור לעיל, נעתרתי לבקשת הרשות, וניתן עיכוב ביצוע להחלטתי שלפיה לא יורחקו אזרחי אוקראינה בטרם חלפו 48 שעות ללא חריגים, ובילבד שבקשות לעזוב את ישראל של אזרחי אוקראינה שכניסתם סורבה בטרם חלפו 48 שעות, יעמדו בתנאים נוספים לתנאי שבעניין אנסטסיה בדבר יידוע על זכותם להיוועץ בעו"ד ולהגיש הליכים משפטיים.

...

בתוך כך קבעתי כי: "במקרה שלפניי, דחה בית הדין את הבקשה לצו ביניים מבלי לקבל את תגובת הרשות, תוך הנחה שאמם של האחים נמצאת בישראל שלא כדין, כאשר לטענת המבקשים היא נמצאת בארץ כדין. הדיין לא איזן כראוי בין סיכויי הערר למאזן הנוחות שהוא השיקול המכריע במקרים מסוג זה. הרשות מיהרה וניסתה להרחיק את המבקשים כשעתיים לאחר מתן ההחלטה, כדי למנוע הגשת ערעור לבית המשפט. אין לעמוד מנגד ולאפשר המשך התנהלות זו". שנית, התבססה החלטתי גם על טובת הילד שלא נשקלה בהליך הנוכחי ולא מונה לו אפוטרופוס לדין, על אף שמדינת ישראל חתומה על האמנה בדבר זכויות הילד החלה על הקטין, שלפיה בדיון בו נקבע גורלם של ילדים, טובתם צריכה להיות השיקול הראשון במעלה, ועל אף פסיקת בית המשפט העליון בהקשר זה. לאור כל זאת קבעתי באופן רוחבי, כי: "יש לקבוע כללים שיבטיחו ייצוג משפטי וגישה לערכאות בכל המקרים של אזרחיות ואזרחי אוקראינה המגיעים בעקבות המלחמה הנמשכת, וכניסתם מסורבת. אדגיש, הכוונה לאפשר ייצוג משפטי לצורך ביקורת שיפוטית על החלטת הסירוב. יש לציין לשבח את עורכי הדין הרבים המסייעים לאותם מסורבי כניסה ללא עלות (פרו בונו) ועושים במלאכה לילות כימים, כפי שעולה מהבקשה שלפניי". על כן קבעתי כי החלטתו של בית הדין לעררים מבוטלת, ובקשת רשות הערעור מתקבלת במובנה הרחב, כך שיחולו ההוראות שלהלן, כדי לאפשר ביקורת שיפוטית יעילה על החלטות הרשות: על הרשות ליידע את כל מסורבי הכניסה, עם הסירוב כי יש להם זכות להיוועץ בעו"ד ולהגיש ערר על אותה החלטה.

אלא, שתחת ההתייחסות להפרת החלטתי בעניין אנסטסיה כאמור בהחלטתי לעיל, פירטה התגובה בקצרה וללא תצהיר, כי לאור הצו הארעי שנתן כב' השופט אטדגי ושהוארך על ידי, המבקשות שוחררו ממשמורת, ובמצב זה שבו הן שוהות בישראל, הרשות מסכימה לסעד הזמני מבלי לגרוע מטענה מטענות המדינה, ומבקשת לבטל את הדיון שהיה קבוע למחרת היום, בטענה שהסעד הזמני התייתר.

בעא 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי (נבו 03.09.15), בפסקה 6 לפסק דינה, קבעה כב' השופטת ד' ברק ארז בקשר למדינה כשחקן חוזר בהליכים מנהליים: המדינה כ"שחקן חוזר" וכנאמן הציבור: מעבר לשאלה האם קיים בענייננו מעשה בית-דין או תקדים מחייב, אני סבורה שמעמדה הציבורי של המדינה מחייב שלא לאפשר לה לנהוג באופן אסטרטגי – לטעון טענות שונות בהליכים המתנהלים מול בעלי דין שונים ולהציג את טענותיה "טיפין טיפין" בהליכים שונים כדי "לנסות" אותן.

נדחה הערעור שהגישה בבית המשפט העליון וניתן בעניין פסק דין – ניתן לצפות שהמדינה תקבל על עצמה לנהוג בהתאם לתקדים זה, ולא להעלות טענות הכופרות בו. מסקנה זו מתחייבת קודם כול מתפיסות יסוד של הגינות שלטונית, כפי שציינה חברתי, אך למעשה נובעת גם מחובתה של המדינה לנהוג בשוויון בכלל הניזוקים ממעשים שביצעה במסגרת תפקידה הציבורי (בענייננו, בתחום של בריאות הציבור).

סוף דבר לאור האמור לעיל הבקשות לפסיקת הוצאות לחובת הרשות מתקבלות.