בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בהסכמה

המשיב מוסיף וטוען כי הוא, בנגוד למבקשת, הסכים להצעת הסדר דיוני שניתנה טרם בחינת הבקשה לגופה לפיה פסק הדין יעוכב כנגד הפקדת הסכום שבמחלוקת בקופת בית הדין, וכי עיכוב פסק הדין ללא הפקדת הסכומים שבמחלוקת יגרום להברחת נכסי המבקשת – לקוחותיה – לחברה אחרת.

יישום – בשיקלול סכויי העירעור שאינם מן המשופרים בכל הקשור לרכיבי החיוב העקריים, אך מעלים סוגיות ראויות לדיון באשר להקף החיוב בפסק הדין, לבין מאזן הנוחות המצביע על קושי ממשי בהשבת כספי הזכייה על ידי המשיב לצד חשש מאי ביצוע פסק הדין על ידי המבקשת (השוו: ענין דרבקין), מצאתי לנכון לעכב את פסק הדין בחלקו בכפוף להבטחת זכות המשיב להפרע ככל שבעקבות פסק הדין בעירעור יהיה זכאי לקבלת סכומים נוספים.

...

אני מורה לפיכך על עיכוב סכום של 250,000 ש"ח כשיעורו היום (להלן – הסכום המעוכב), בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית הדין את הסכום המעוכב, או ערבות בנקאית בנוסח מקובל, עד ליום 21.4.2024 (להלן – המועד הקובע).

אם לא יופקד הסכום המעוכב עד למועד הקובע, תפקע מאליה החלטתי זו ומלוא פסק הדין יועמד לפירעון מידי.

סוף דבר – בקשת עיכוב הביצוע מתקבלת באופן חלקי כאמור בסעיף 10 לעיל.

היות ומר לנגר לקח הלוואה כנגד ביתו בשביל להשלים את העיסקה, וסעיף זה מותנה בעובדה זו, הצדדים הסכימו כי: מר רן עוזר יגבה אישית את השקעתו של מר לנגר, ובמידה ומר לנגר יחפוץ לצאת מהשקעתו, יוכל להעביר בקשה למר עוזר להשבת כספו.

בעיניינו, במישור מאזן הנוחות דומה כי בפי המבקשים טענה של ממש: המשיב לא כפר בטענת המבקשים כי הוא מצוי במצב כלכלי רעוע, ובית משפט זה הכיר לא פעם בכך שיש מקום לעכב את ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי, מקום בו המשיב מצוי במצב כלכלי בעייתי, כך שקיים חשש כי אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, יתקשה המשיב להשיב את הסכום ששולם לו אם העירעור יתקבל (ראו, למשל: ע"א 3001/21 ערוץ הספורט בע"מ נ' מזמור הפקות בע"מ, פסקה 8 (24.5.2021); ע"א 6000/23 מוסך יוסי קוסטה בע"מ נ' משולש תל יפו בע"מ, פסקה 6 (20.8.2023); חמי בן-נון וטל חבקין העירעור האזרחי 372-371 (2012)).

...

עם זאת, וחרף האמור לעיל בדבר משקל הבכורה המוענק לשיקול מאזן הנוחות, בנסיבות דנן דין הבקשה להידחות בעיקרה, משסיכויי ערעור המבקשים אינם משופרים, לשון המעטה.

סיכומו של דבר: על רקע האמור לעיל, ענייננו באחד מאותם מקרים יוצאי דופן שבהם חרף העובדה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, סיכויי הערעור הינם כה נמוכים עד שיש לדחות את הבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

לטעמנו, משהצדדים לא הגיעו להסכמה בתוך פרק זמן סביר לאחר פסק הדין, היה על הרשות ליישם את פסק הדין או להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ולא להמתין ולפעול רק לאחר שהעובדים הגישו בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

...

בנוסף, מקובלת עלינו קביעתו של בית דין האזורי כי התנערותה של בריק ממחויבותה כלפי העובדים, לאחר שנהנתה מהתמורה בעד העסקתם נגועה בחוסר תום לב. כמו כן, סעיף 30 לחוק הגנת השכר אינו חל בנסיבות המקרה, שכן כמובהר בריק והרשות המשיכו להעסיק במשותף את העובדים, ואין מדובר בנסיבות שעליהן חל סעיף 30 לחוק הגנת השכר.

סוף דבר ערעור העובדים מתקבל בחלקו, כמפורט בסעיפים 49, 135, 140, 153 ו -155 לעיל.

אשר לחיוב בריק בהוצאות לטובת הרשות – אנו קובעים כי בריק תשלם לרשות שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. אשר להוצאות בערעור העובדים כנגד הרשות: מחד – ערעור העובדים התקבל בחלקו, אולם גם לאחר קבלת הערעור בחלקו הסכומים שנפסקו לזכות העובדים נמוכים משמעותית מהסכומים שהעובדים דרשו בערעור.

על כן, אנו קובעים כי במישור היחסים שבין העובדים לבין הרשות כל צד יישא בהוצאותיו.

ביום 28.3.24 ניתנה החלטה בית הדין הארצי לעבודה, מפי כב' השופטת דוידוב-מוטולה, כלהלן: "כפי שהובהר בהחלטה מיום 25.2.24, הבקשה לעיכוב ביצוע תוכל להיות מוכרעת רק לאחר הכרעת רשמת בית הדין בשאלת קבלתו של העירעור שכנגד לרישום, שכן כל עוד אין ערעור שכנגד שתלוי ועומד בפני בית הדין הארצי – אין אפשרות לבחון את עיכוב הבצוע המבוקש וגם לא סמכות לעכב את ביצוע פסק הדין בשל ערעור שטרם היתקבל לרישום.

לעומת זאת, החיוב העקרי בפסק הדין – פיצוי בעד אי הפרשה לפנסיה, לא עוגן בהפרת זכות קוגנטית של התובע, אלא יסודו במימצא בדבר קיומה של הסכמה מצד הנתבעת להפריש לפנסיה חרף העדר זכאות של התובע להפרשה כזו על פי הצוו.

...

התובע מוסיף וטוען כי משלא התייצב נציג של הנתבעת לדיון, יש להורות על דחיית הבקשה, שכן נמנעה ממנו הזכות לחקור את נציג הנתבעת שתצהירו הוגש בתמיכה לבקשה לביצוע פסק דין, ועל כן דין התצהיר שביסוד הבקשה להיות מוצא מן התיק, וממילא – בהיעדר תמיכה בתצהיר – דין הבקשה להידחות.

בין היתר, נטען שעם מסירת ההמחאות לב"כ התובע, קיבלה על עצמה הנתבעת לבצע, ללא תנאי, את פסק הדין, ולפיכך אין כל מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

באשר לטענת המבקשת לפיה במסגרת פשרה עם בעל נכס צמוד למושכר, הסכימה המשיבה כי הנכס יפונה ב- 15.7.2024 (כאשר המשיבה טוענת כי ההסכם קובע פינוי ליום 30.6.2024), הרי שאין בטענות אלו כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בעירעור (אשר טרם נקבע בו דיון), ואין בהסכמי פשרה אליהם הגיעה המשיבה עם שוכרים אחרים, כדי לכבול אותה לאותו הסדר גם עם המבקשת בהליך הנידון.

...

עוד נקבע ששכר הדירה שתשלם המבקשת מיום 1.1.2014 ועד למועד הפינוי, יעמוד על סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. מועד הפינוי שנקבע בפסק הדין ליום 1.5.2015 חלף והמבקשת המשיכה להחזיק בנכס תוך המשך תשלום דמי שכירות מידי חודש לעמידר, מבלי שנערך בין הצדדים הסכם נוסף כלשהו בכתב.

הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשות לעיכוב פינוי נכס עסקי: "...עיכוב ביצועו של פינוי נכס עסקי, יינתן במשורה, במקרים חריגים שבהם יקשה עד מאוד לפצות על נזקים העלולים להיגרם, והיד קפוצה יותר מאשר בדירות מגורים, מטבע הדברים; "והגם כי אין להקל ראש בהשלכותיו של פסק הדין על עסקיהם של המבקשים, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בנזק בלתי הפיך ..." [רע"א 5093/13 יקוטי נ' מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ (18.7.2013)].

נוכח האמור לעיל אני מורה על דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ועל ביטול עיכוב הביצוע הארעי בהחלטתי מיום 25.3.2024.