כן טענה כי במסגרת הליך הפש"ר הוסכם, בגדריו של הסדר נושים, על מכירת ביתו של בעל המניות וייעוד התמורה לפרעון חובותיו, מתוכה סך של כ-3 מיליון ₪ שיועד לתשלום ערבויות אישיות של בעל המניות לחובות החברה.
המבקשת טענה בבקשתה כי חובות הנושים בהליך הפש"ר חופפים לחובות הנושים בהליך הפרוק דנן, ומאחר שאלה אינם יכולים להפרע פעמיים, על המפרק להפחית מגובה תביעות החוב של כל נושה את הסכום עליו מחל בהליך הפש"ר, ולמצער להפחית מסכום התמורה על פי הסכם המכר 25% מן הסכום ששילם בעל המניות בפועל לאותם נושים, קרי: סך של 750,000 ₪.
מקום שמדובר בפסק דין כספי כבעניינינו, הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש עיכוב הבצוע הוא נטל כבד, שכן בדרך-כלל לא יתעורר בהקשר זה קושי להשיב את המצב לקדמותו (ראו למשל: ע"א 8776/15 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מליבו חברה לבנייה בע"מ, פסקה 7 (10.1.2016); ע"א 2612/19 מזרחי נ' דבליו בי.די טכנולוגיות בע"מ, פסקה 16 (7.5.2019); ע"א 405/23 AIG ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית, פסקה 11 (9.2.2023)).
...
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
ולסיום אציין, כי לא מצאתי בבקשתה של המבקשת להגשת תגובה לתשובות המשיבים, טעם המצדיק להיעתר לה.
אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.
המבקשת תשלם למשיב 1 את הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪.