בקשה לעיכוב ביצוע חיוב בהוצאות משפט בערעור מינהלי

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים 10 נובמבר 2021 עתפ"ב 49048-07-21 נבו נ' ועדה מקומית לתיכנון הגליל המזרחי בפני כב' הנשיא אברהם אברהם המערער ניצן נבו ע"י ב"כ עוה"ד צביקה גרולד אייזנברג ואח' המשיבה הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה הגליל המזרחי באמצעות עוה"ד ענת באור-פרל           ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופט א' ספדי) מיום 6.8.2020 בב"נ 63110-04-21 מיום 11.7.21, בגדריו נדחתה בקשת המערער לביטול צו הריסה מינהלי שניתן ביום 21/04/2021 פסק דין

        בית המשפט קמא דחה את הבקשה תוך חיוב המערער בהוצאות.

להשלמת התמונה יוער, כי המערער הגיש גם בקשה לעיכוב ביצוע צוי ההריסה, ובהחלטת בית משפט זה מיום 26.07.2021 הורה כב' השופט ע' טאהא על עיכוב ביצוע חלקי הרלוואנטי למבנה הבנוי מקונסטרוקציה ורשת.

...

בנוסף, תקנה 2(4) לתקנות הפטור קובעת ממילא כי סוגי העבודות המפורטים בתקנות הפטור פטורים מהיתר ובלבד שהם "מתאימים לתכניות ולהנחיות המרחביות החלות במקום". יוצא אפוא, כי יש לבחון את הוראת הפטור עליה נשען המערער במקביל להוראות התוכנית החלה במקרקעין.

אציין כי הפסיקה אליה הפנה המערער מובילה דווקא למסקנה הפוכה, לפיה הבריכה שהוקמה אינה פטורה מהיתר (כך למשל בערר (תל אביב-יפו) 5117-15 אליהו לוי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - אור יהודה (21.04.2016), הוגש ערר על החלטת הועדה המקומית בעניין היתר, בין היתר לבריכת נוי בגודל 4 מ"ר ובעומק 35 ס"מ, כלומר הוגשה בקשה להיתר הכוללת את הבריכה הזעירה; גם בערר (מרכז) 540-03 שלום מלמד נ' ועדה מקומית לתו"ב כ"ס (19.10.2003) אושרה בריכת נוי קטנה כחלק מעבודות הפיתוח בחלקה; בעפ"א (חיפה) 33442-02-18 ועדה מקומית לתכנון ובנייה שפלת הגליל נ' דיאב (28.08.2018) פורש סעיף 31 לתקנות הפטור ככזה החל על עבודות יישור קרקע ופיזור מצעים, ובוודאי שאין לגזור מכך דבר על הקמת בריכה חפורה).

          סיכומם של דברים, הערעור נדחה.

על המערערים הוטלו העיצומים הבאים, בתחולה מידית, בנוסף לחיוב בהוצאות: המערערים (רז ומשה קירשנר) ישלמו קנס יומי בסך 3,000 ₪, עבור כל יום נוסף שבו יופר הצוו, או 7 ימי מאסר לריצוי תמורתו; החברות רז קירשנר בע"מ ומשה קירשנר בע"מ (משיבות 2 ו-4 באותו הליך) תשלמנה קנס יומי בסך 6,000 ₪, עבור כל יום נוסף שבו יופר הצוו.

עם העירעור דנן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע, שנדחתה הן ע"י בית המשפט קמא והן על ידי בית משפט זה. לדברי מערער 1 בדיון בעירעור, ניסגר העסק ואינו פעיל עוד.

עוד נקבע כי: "העותר מפעיל במבנה, זה שנים, בית עסק מסחרי בעצימות גבוהה... מיתקיים במבנה בית עסק שתכליתו הפקת רווח בנגוד לדין. העותר עושה כן שעה שההליכים התכנוניים מוצו והמצב המשפטי מבחינת דיני התיכנון והבנייה ברור ונהיר. למרות כל אלה, העותר נטל לעצמו את החרות לפנות אל בית המשפט לעניינים מינהליים בטענות שאינן מתיישבות עם קביעות קודמות של מוסדות התיכנון ובית המשפט ותוך הפרת החוק, באשר למושא העתירה. בכל אלה יש ללמד על חוסר ניקיון כפיים של ממש...". מערער 1 ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון.

...

הערעור דנן נסוב גם על החלטת ביניים זו. בית המשפט קמא קבע כי המערערים הוכיחו במעשיהם, שלא יבצעו את הצו ולכן אין מנוס מקבלת בקשת המשיבה, לכוף עליהם לציית לצו באמצעות הטלת סנקציה, שתהפוך את הפרת הצו לבלתי כדאית עבורם.

סוף דבר: המערערים התעלמו מצווים ומהחלטות של בית משפט, עשו דין לעצמם והמשיכו בניהול העסק כרצונם.

לפיכך, נדחה הערר על כל חלקיו.

כן טען המערער, מבלי להציג לכך אסמכתות, כי הפרקטיקה הנוהגת היא שרק לאחר קבלת ההיתר וסיום הבנייה מוגשת בקשה לתיקון צו רישום הבית המשותף; נוכח כל האמור, טען המערער כי החלטת ועדת הערר לוקה בחוסר סבירות קיצונית, משוא פנים וחוסר תום-לב. בתגובתן לעתירה המינהלית, טענו רשויות התיכנון, לענייננו, כי בהתאם לפסיקה רשויות התיכנון רשאיות לעכב בקשה להיתר בנייה עד לבירורן של שאלות קנייניות המתעוררת במסגרת הבקשה, ואשר מטילות ספק בהתכנות ממושה המעשי.

כן חייב בית משפט קמא את המערער בהוצאות משפט לטובת המשיבים בסך כולל של 23,000 ש"ח. נגד פסק דין זה הוגש העירעור שלפנינו, ולצידו הונחה בקשה לעיכוב ביצוע.

...

כן טען המערער, מבלי להציג לכך אסמכתאות, כי הפרקטיקה הנוהגת היא שרק לאחר קבלת ההיתר וסיום הבנייה מוגשת בקשה לתיקון צו רישום הבית המשותף; נוכח כל האמור, טען המערער כי החלטת ועדת הערר לוקה בחוסר סבירות קיצונית, משוא פנים וחוסר תום-לב. בתגובתן לעתירה המינהלית, טענו רשויות התכנון, לענייננו, כי בהתאם לפסיקה רשויות התכנון רשאיות לעכב בקשה להיתר בנייה עד לבירורן של שאלות קנייניות המתעוררת במסגרת הבקשה, ואשר מטילות ספק בהיתכנות מימושה המעשי.

רשויות התכנון בחנו את הבקשה להיתר, ובאו למסקנה כי בקשה מעין זו מצריכה הסדרה קניינית בטרם הידרשות לה. החלטה זו הינה סבירה, ולמצער אינה בגדר החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני אשר מצדיק את התערבותנו.

לסיום, יש לדחות את בקשת המערער, אשר הועלתה בפנינו במסגרת ערעורו, להורות לרשויות התכנון לאשר את הבקשה להיתר, בכל הנוגע לחלק ממנה שאינו נוגע לרכוש המשותף שבמחלוקת.

סוף דבר – הערעור נדחה, וממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים.

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 8.10.2023, בעפ"א 7843-10-23 (השופטת י' קראי-גירון), שבגדרה נדחתה בקשת המבקש לעכב ביצועו של צו הריסה מנהלי ביחס למבנה בו הוא מתגורר, לטענתו, וזאת מכח חוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק).

לבסוף, עמד בית המשפט השלום גם על פגם שנפל בהתנהלות המשיבה, אשר נימנעה מלהציג מיסמך המעיד על הוועצות עם הגורם המשפטי הרלבנטי כנדרש בטרם קבלת ההחלטה על הוצאת הצוו; עם זאת, קבע בית המשפט השלום, כי בשים לב לאי-עמידתה של הבקשה בתנאי הסף בדבר הוכחת זיקה למקרקעין, אין בפגם כדי להביא לבטלות הצוו, ואולם נתון זה קיבל ביטוי בהחלטה שלא לחייב את המבקש בהוצאות משפט.

...

בפסק הדין של בית המשפט השלום נקבע כי דין הבקשה להידחות על הסף, מחמת העובדה שהמבקש, על פי גרסתו שלו-עצמו, אינו מחזיק במקרקעין כדין; וכי זיקתו למקרקעין מסתכמת בטענה כללית ונעדרת ביסוס, כי ניתנה לו הרשאה מאת הבעלים לגור במקום, וגם זאת – רק מאחד משלושת הבעלים המשותפים במקרקעין.

עוד טוען המבקש, במישור הקנייני, כי זיקתו למקרקעין הוכחה בדרך של הצגת "התחייבות לבצע עסקת מקרקעין בין המבקש (כקונה) לבין הבעלים (כמוכר)", וכי במישור התכנוני, יעודם של המקרקעין "אמור להשתנות בעתיד הקרוב". דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא בזאת, וממילא, גם הבקשה הנלווית לעיכוב ביצוע.

לגופו של עניין, נקבע כי בהתאם להוראת סעיף 61א(ב) לחוק, המשיבים 5-4 שהם "בעלי הקרקע" ו"מי שיש לו ענין בקרקע", היו רשאים להגיש את התוכנית לאישור; כי על-אף שייעודה של הדרך היה צבורי, היא אינה קניין הערייה מאחר שלא הופקעה על-ידה; וכי בהתאם להוראת סעיף 62 לחוק, אישור התוכנית נתון לסמכותה של הועדה המחוזית, אשר אינה חייבת למלא אחר המלצות הועדה המקומית.

דיון והכרעה לאחר עיון בעירעור ובבקשה לעיכוב ביצוע, הגענו למסקנה כי דין העירעור להדחות בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה בעניינינו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

...

באשר למידת הפגיעה בשלטון החוק, סבורני כי במקרה דנן לא קם חשש לפגיעה כאמור, לא כל שכן – פגיעה חמורה שיש בה כדי להצדיק את בירור העתירה (או הערעור) חרף השיהוי הכבד שדבק בה (ראו: עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, פס' 28-27 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן (28.12.2014); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 367-360 (כרך ד, 2017)).

לכך יש להוסיף, כי בנסיבות העניין, שבהן אושרה התוכנית זה מכבר ובעקבותיה אושרו, כאמור, תוכניות נוספות ואף ניתנו היתרי בנייה, הרי שהתגבש בענייננו "מעשה עשוי" מובהק – ואף מטעם זה דין הערעור להידחות (ראו, למשל: עע"מ 2339/12 שוחט נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פס' 51 וההפניות שם (19.8.2013)).

סוף דבר: הערעור נדחה בזאת, ומאליה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.