בקשה לעיון מחדש בהחלטה על סעד זמני

לדבריהם בקשת ההרחבה הוגשה מכוחן של תקנות 95 ו־97 לתקסד"א, ואולם תקנות אלה לא נועדו לאפשר עיון מחדש בהחלטה שניתנה ביחס לבקשה לסעד זמני.

...

באתי לכלל מסקנה כי גם ביחס להחלטה זו, בדומה לקודמתה, עלה בידי התובע להוכיח לכאורה כי קיימת לו עילת תביעה (תביעה הראויה לדיון) וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, ומשכך דין בקשתו להתקבל.

אשר על כן הנני מורה כדלקמן: ביחס לתקופת העבר – ממועד הגשת הבקשה ועד מועד מתן ההחלטה ובהתאם לממוצע בשנים 2022-2020 [סה"כ 12 חודשים (כולל חודש פברואר 2024] – יפקידו הנתבעים ביחד ולחוד בקופת בית המשפט, סך של 269,904 פאונד.

הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד בהוצאות הבקשה בסך כולל של 18,000 ₪, הסכום ישולם עד יום 18.3.24 , וממועד זה ואילך ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

העיון מחדש יכול שיתבצע לפי התקנה הנזכרת בין היתר בשל "נסיבות שהשתנו". יצוין, כי לפי תקנה 98 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן – התקנות החדשות), הצפויות להכנס לתוקף בימים הקרובים, ניתן להדרש מחדש להחלטה באשר לסעד זמני גם "בשל חלוף הזמן". משהוסמך בית הדין לעיין מחדש בהחלטה על סעד זמני "שניתן" כלשון תקנה 386, הוא רשאי מכוח קל וחומר לעיין מחדש בהחלטה לדחות את מועד הדיון בסעד הזמני ולקבוע את הבקשה לדיון.

...

משכך, סבור אני שיש מקום לקבוע דיון מחודש וקצר בשאלת הסעד הזמני וזאת בטרם יינתנו הוראות להמשך ההתדיינות בתיק המאוחד".

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

בעיניין זה אפנה לדברי בית המשפט העליון בבשפ 6529/10 דודו מגידיש נ' מדינת ישראל, (21.9.2010) שם, בפסקה 5, נאמרו הדברים הבאים: "למרות האפקטיביות הגלומה באמצעי של תפיסת רכוש בשלב הביניים, בית משפט זה הביע את עמדתו בעבר פעמים רבות כי נוכח אופיו הדראסטי, והפגיעה הקניינית הממושכת הכרוכה בו בנאשם שטרם הוכרע דינו, ניתן לבכר אמצעי זה רק באין חלופה פוגענית פחות המגשימה את תכליתו. לשון אחר: בבוחנו את האפשרות להוציא צו זמני, שומה על בית המשפט לבחור באמצעי שלצד הגשמתו את התכלית שלשמו ננקט, פגיעתו הקניינית בבעל הרכוש מינימלית והוא מאזן ככל שניתן בין האנטרס הצבורי שבהבטחת החילוט לאנטרס הפרט בקניינו (ראו למשל 7715/97 חגג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 14 (1998)); בש"פ 3159/00 רבין נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.5.00) (להלן: עניין רבין); בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.3.06); בש"פ 5550/08 שמעון נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו] 8.7.08) (להלן: עניין שמעון); בש"פ 9090/08 אלימלך נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 4.12.08); בש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 2.6.09))". כן אפנה בעיניין זה לעפ 5763/12 מדינת ישראל נ' יורם בן יהודה בן יעיש, (21.10.12), שם, בפסקה 14, נאמרו הדברים הבאים: "מנגד, ניצב האנטרס השני והוא האנטרס הפרטי של הנאשם, אשר עודנו בגדר חף מפשע, בשלב בו מבקשת המאשימה לפגוע בקניינו, ולמנוע ממנו את השמוש בו. לאור זאת, נקבע כי על בית המשפט לשקול ולבחון האם קיים אמצעי אחר, לבד מתפיסת הרכוש, העשוי להבטיח את מימוש החילוט בסיום ההליך הפלילי (בש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 23.12.2007); בש"פ 2757/03 סלמאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 30.04.2003); רע"פ 1792/99 גאלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (3) 312 (1999); ראו גם יעל גרוסמן ורוני בלקין, איסור הלבנת הון הלכה ולמעשה 167 (2006))...". כן אפנה להחלטת בית המשפט בבעח (מרכז) 16453-09-17 יגמור סאמר נ' מדינת ישראל- מחלקת חקירות מכס ומע"מ, (28.11.17), פיסקה 16, שם נקבע כי: "הוראה על סעד זמני ברכוש תפוס, נועדה להבטיח את התכלית שבשימור מצבת נכסיו של החשוד, על מנת שניתן יהיה לחלטם בגמר ההליך (ר' בש"פ 342/06‏ חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.06); ע"פ 8591/14 פלוני נ' מדינת ישראל (24.12.14)). לצד זאת, כל עוד לא הורשע הנאשם, חזקת החפות נזקפת לזכותו ואין להיתעלם מן האפשרות שיזוכה בסוף משפטו. תפישת רכוש כסעד זמני, בשלב שבו טרם הורשע הנאשם, היא צעד דראסטי הפוגע בזכויות הנאשם ומונע ממנו לעשות שימוש בקניינו למשך תקופה בלתי מבוטלת. יש ליתן סעד זה במשורה ובהעדר אפשרות אחרת, פוגענית פחות (ר' למשל: בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (31.10.07))...". הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות הבקשה דנן, שעה שטרם הוגש כתב אישום כנגד המבקש, וחזקת החפות עומדת לו במלוא עוזה.

כמו כן, אין באמור כדי לשלול מן המבקש את האפשרות לפנות לבית המשפט בכל עת ובכל עילה בבקשה לעיון מחדש בהחלטה.

...

אם כן, המסקנה היא כי המשיבה לא הצביעה על היחס שבין שווי הרכוש שנתפס לבין שווי הרכוש שלפי החשד שימש לביצוע העבירות או הושג כתוצאה מהן, וזאת אף לא לאחר הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי.

על רקע האמור, נותרה לדיון השאלה האם ניתן לנקוט באמצעים חלופיים שיהיה בהם כדי להבטיח אפשרות חילוט ו/או השגת תכליתו בעתיד, בשים לב לכך שעסקינן בחשוד ולא בנאשם ו/או במורשע חלילה כך שחזקת החפות עומדת לו (ר' פיסקה 7 להחלטת בית המשפט המחוזי מושא ההליך שבכותרת).

מובהר כבר כאן, כי אינני מקבלת את גישתה של המשיבה ולפיה היא מבכרת תפיסת כספים על פני תפיסת נכסי מקרקעין, באשר חילוטם של הכספים קל יותר.

בבקשה נטען כי להחלטה להפסיק את הליך העירעור תוך הותרת עיכוב הבצוע על כנו אין אחיזה בדין וכי היא נוגדת מושכלות יסוד בכל הנוגע למתן סעדים זמניים.

כך, מציין המבקש כי בשל הפסקת הליך העירעור התיק ניסגר במערכת "נט המשפט", באופן שימנע ממנו להגיש בקשות לעיון מחדש בהחלטה על עיכוב הבצוע, גם במקרה של שינוי נסיבות המצדיק זאת.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שיש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

דא עקא, בהתאם למתווה שנקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי – "נחסמה" דרכו של המבקש לעשות כן. אף אינני מקבלת את טענות המשיבה שנסבו על השוואת העניין דנן לבר"ם 4331/19 שבו המצב הדיוני היה שונה.

לנוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

(ב) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, בתנאים שייראו לו, וזאת כל עוד לא הוגש ערעור במועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע; בקשה לפי תקנה זו אפשר שתדון בעל פה אם התבקשה במועד הדיון, מיד לאחר שימוע ההחלטה.

כאשר שב ובקש ביום 23.4.23 כי המועד לעיכוב הבצוע יוארך ניתנה ביום 25.4.23 החלטתי המפנה אותו לבית המשפט אליו הוגש העירעור (כך בהתאם לתקנה 145 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי), גם על החלטה זו לא מצא להשיג בהתאם לסדרי הדין אלא מצא להגיש לבית משפט זה בקשה לעיון מחדש, נשוא החלטתי זו. לנוכח כל האמור סבורה אני כי אין לטענות המבקש על מה לעמוד הן מהותית לגופו של עניין – דהיינו אשר לשאלה למי נתונה הסמכות למתן החלטה לעניין עיכוב ביצוע לאחר שהוגש ערעור, באשר בהתאם ללשון התקנות סמכות זו נתונה לבית המשפט שלערעור, והן דיונית, לעניין הדרך להשיג על החלטות בית משפט זה אשר ניתנו (טרם הגשת העירעור) בעיניין הבקשה לעיכוב ביצוע.

...

ביום 17.4.23 ניתנה החלטתי בה הוארך עיכוב הביצוע עד ליום 23.4.23 שהוא היום האחרון להגשת ערעור על פי התקנות.

לאור זאת מצאתי בהחלטתי מיום 17.4.23 לעכב את ביצוע של פסק הדין עד למועד האחרון להגשת ערעור (ככל שיוגש) ומשחלף המועד להגשת ערעור, ובהנחה שהוגש, ניתנה החלטתי מיום 25.4.23 המורה למבקש להגיש את בקשתו לבית משפט שאליו הוגש הערעור.

משהתבקשה תגובת המשיב לבקשה לעיון מחדש ועל מנת שלא ייגרם למבקש נזק, מצאתי לעכב ביצועו של פסק הדין עד להחלטה אחרת – דהיינו עד למועד החלטתי כעת.

כאשר שב וביקש ביום 23.4.23 כי המועד לעיכוב הביצוע יוארך ניתנה ביום 25.4.23 החלטתי המפנה אותו לבית המשפט אליו הוגש הערעור (כך בהתאם לתקנה 145 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי), גם על החלטה זו לא מצא להשיג בהתאם לסדרי הדין אלא מצא להגיש לבית משפט זה בקשה לעיון מחדש, נשוא החלטתי זו. לנוכח כל האמור סבורה אני כי אין לטענות המבקש על מה לעמוד הן מהותית לגופו של עניין – דהיינו אשר לשאלה למי נתונה הסמכות למתן החלטה לעניין עיכוב ביצוע לאחר שהוגש ערעור, באשר בהתאם ללשון התקנות סמכות זו נתונה לבית המשפט שלערעור, והן דיונית, לעניין הדרך להשיג על החלטות בית משפט זה אשר ניתנו (טרם הגשת הערעור) בעניין הבקשה לעיכוב ביצוע.

החלטתי ניתנת לפרסום בהעדר פרטים מזהים.