ביום 4.7.2022 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו לפטור מאגרה, תוך שקבע כדלקמן: "נקודת המוצא של החלטתי הנה כי המבקש אינו מסוגל לשלם את האגרה בשל עוניו. אלא שלא די בכך כדי להוביל לפטור מאגרה", והוסיף כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה: "יש לבחון לא רק את מצבו הכספי של התובע, אלא מכלול שיקולים נוספים, בכללם, היות התובע תובע סדרתי, ומהותה של התביעה ועילת התביעה עצמה. מעיון בתובענה כפי שהוגשה נלמד כי התובענה נעדרת כל סיכוי. המבקש אינו מיפרט מהי עילת התביעה, אינו מניח כל תשתית עובדתית המקימה לו עילה, אינו מיפרט כיצד חישב את סכום התביעה העומד על 40 מיליון ש"ח, ולמעשה התובענה נעדרת כל תשתית עניינית ממנה ניתן לדלות מהי עילתו של המבקש ומדוע הוא סבור כי על המדינה לפצותו בסכום המבוקש".
המבקש מיאן להשלים עם החלטה זו, והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טען, בין השאר, כי נשיא בית המשפט המחוזי העניק לו פטור מתשלום אגרה בשנת 1999.
ככל שניתן להבין מהבקשה, המבקש חוזר על עקרי הדברים שפורטו בפני בית המשפט המחוזי, ללא הצגת טיעון משפטי נהיר המתייחס לפסק הדין מושא בקשה זו.
למען שלמות התמונה, יצוין כי גם בהליך דנן הגיש המבקש בקשה לפטור מלא מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה.
אמת מידה זו חלה גם בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר דן והכריע בעירעור על החלטת רשם של אותו בית משפט (ראו, למשל: רע"א 1270/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (6.5.2021)).
...
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
בענייננו, סבורני כי בקשת רשות הערעור אינה באה בגדר אמת המידה האמורה.
אשר על כן, גם בהינתן הפרשנות המצמצמת המקובלת במחוזותינו לדרישה כי ההליך יגלה עילה, לא מצאתי פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין זה.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
