לפניי בקשת המבקש לעיון חוזר בהחלטתי מיום 31.03.2024, בגדרה נדחתה בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין מיום 28.12.2022 אשר ניתן ברע"צ 19501-11-22 (כב' השופטת רביע ג'באלי), אגב חיובו של המבקש בהוצאות לאוצר המדינה בסך 3,000 ₪.
עתה, בתום חצי שנה מאז ההחלטה האחרונה ולאחר למעלה משנה מאז מתן פסק-הדין בבקשת רשות העירעור, ביום 31.03.2024 פנה המבקש בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור; המבקש טען בין היתר, מתנהלים נגדו שישה תיקי הוצאה לפועל, כאשר פסקי הדין אינם סרוקים, ואין לו אינדיקאציה בדבר מקור החיוב.
...
העובדה כי נותרה לה אפשרות דיונית כלשהי שעדיין לא מוצתה על ידי המבקש (דבר המפליא כשלעצמו), לבקש את הארכת המועד, אין משמעה כי קיימת הצדקה להיעתר לה, ואף בית המשפט העליון ציין כי "איני נוקט כל עמדה באשר לגורלה של בקשה שכזו, ככל שתוגש".
על המבקש הארכת מועד שכזו להראות כי קיימים סיכויים להליך בו הוא נוקט וכן להצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים פניה שכזו לבית-המשפט, וזאת כמצוות תקנה 176 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").
בשל התנהלות זו של המבקש ניתנה החלטתי כפי שניתנה וזאת בין היתר בהפנייה להחלטה אחרת בעניינו כפי שניתנה על ידי לאחרונה בבקשה לפטור מאגרה בעת"מ (נצרת) 18042-01-24 אר-שם תעשיות חצור בע"מ נ' מדינת ישראל (נבו, 22.02.2024).
אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, דין הבקשה להידחות.
